מה שלומך?

מה שלומך?
לכאורה שאלה תמימה.
כמו "ספר לי על עצמך" או "ספרי לי על עצמך".
כמו שאמר לי לא מזמן מנהל בסדנת ריאיון התנהגותי מצבי (ואומרים לי הרבה פעמים כמובן), זו השאלה המנומסת לשאול, זו הדרך הנורמטיבית להכיר את מי שמולי, להתעניין בו/בה.
אז למה אני חושבת שבראיון עבודה צריך לאמץ הרגלים אחרים ולא לפתוח ב"מה שלומך, ספר/י לי על עצמך"?

הבוקר קפץ לי הסרטון הזה בפייסבוק, והוא מתחבר כל כך עם אחת הסיבות שהצגתי בתשובה לאותה שאלה. בסרטון פותח המראיין ושואל את רייצ'ל גולדברג פולין "אני מניח שאני צריך להתחיל בשאלה מה שלומך ושלום משפחתך". התשובה שלה כל כך חדה ומדויקת, ומדגימה את מה שקורה לכל כך הרבה אנשים בתגובה לשאלה התמימה "מה שלומך?" או "ספרי לי על עצמך". בוודאי אחרי ה 7/10 אבל למרבה הצער, גם קודם היו לנו אסונות ומשברים אישיים. בוודאי אחרי – ב-3 השנים האחרונות בישאל, צריך להיות לנו מאד מאד ברור כמה טריגרים שאלה כזו יכולה לעורר.

הנה הטקסט של פתיחת הריאיון עם רייצ'ל גולדברג פולין (בתרגום חופשי שלי), בשתי הדקות הראשונות, הסרטון המלא של הראיון מצורף:
רייצ'ל, ברוכה הבאה. ואני מניח שאני צריך להתחיל בלשאול מה שלומך ושל משפחתך?

• אני אומרת כל הזמן שזו שאלה אנושית, נורמלית, סטנדרטית, תמימה. ויש לי תגובה מאוד ויסראלית (visceral, יצרית, מהקרביים), שניתן לגעת בה, למשש אותה, תשובה לא הולמת, שאני תמיד חושבת, איך אתה לא רואה את הפגיון הזה מבצבץ לי מהחזה? איך מישהו יכול לשאול מה שלומנו?
• איך הם יכולים לפספס את זה?
• נכון. ובכל זאת, אני מבינה שאנשים לא רואים את זה. ואני מבינה שהרבה ממה שאני מנסה לעשות באופן כללי זה להסביר ולתאר את הסכין שבוצצת לי מהלב. אז אני לא יודעת איך לענות כי אני מרגישה שאו שאני צריכה להגיד את האמת, שאני לא חושבת שאנשים רוצים לשמוע, או שאני במצב של לשקר ולומר, אה, את יודעת, אנחנו נושמים, אנחנו מנסים כל יום, אנחנו מחזיקים מעמד, אנחנו מלאי תקווה.
• האם את אחת מהדברים האלה?
  אני נושמת ומנסה, אבל אני גם סובלת מאוד.
  אחד הדברים המדהימים שרייצ'ל גולדברג פולין עושה בצורה יוצאת דופן הוא לתת מילים לרגשות שכל כך הרבה מאיתנו אפילו לא מצליחים לזהות.

ונכון. לא כל מועמד ולא כל מועמדת שתפגשו הם הורים שכולים, או בני זוג שכולים או אחים שכולים. אבל כולם ללא יוצא מהכלל עוברים חוויות קשות יותר ופחות, שמשפיעות עליהם. לכולנו תשובה כנה לשאלה "מה שלומך?" או "ספר/י על עצמך" תהיה הרבה יותר מאשר הפסקה הסטנדרטית של גיל, מצב משפחתי, מקום מגורים ותקציר קו"ח. אבל זה מה שנהוג וסטנדרטי בראיונות עבודה. ואנשים מגיעים עם טקסט מהונדס, ואנחנו נותנים לזה יד, ל"הצגה" הזאת.

ויש מראיינות ומראיינים שמנסים לשאול שאלה יותר מיוחדת. כמו "מה לא כתוב עליך בקורות החיים שלך" או "מה מישהו קרוב היה אומר עליך" או עוד 1001 גרסאות ששמעתי לשאלות הללו. ואני חושבת שיש פה חוסר תשומת לב לחוזה בינינו לבין המועמדים.

החוזה הבלתי כתוב הוא שאנחנו מראיינים כדי להבין את ההתאמה לתפקיד ולארגון. לעבוד עם האנשים בו. זהו. לא יותר ולא פחות.

יש לנו אחריות למיין ולראיין בקפידה, אבל אין לנו זכות "להרגיש את הבנאדם", להבין אינטואיטיבית אם הוא/היא מתאימים, לנסות למיין בצורה לא מקצועית וללא תוקף ניבוי, פשוט מתוך התחושות והאינטואיציה שלנו לנסות לקלוט אם הוא מתאים.

גיוס, מיון, ריאיון – אלה תפקידים מקצועיים ויש למועמדים ציפייה מאיתנו לעשות אותם בצורה מקצועית. כשזה לא נעשה מקצועית יש כל כך הרבה אכזבה ותסכול. אני שומעת מאנשים כעס על מראיינת 20 שנה אחרי ששאלה שאלה פוגעת. אנשים זוכרים לאורך שנים את המראיינים והמראיינות שפגעו בהם בריאיון.

אבל להגיד "אל תשאלו "ספר לי על עצמך" או "מה שלומך" " כמובן לא מספיק. צריך לתת חלופות, לפתיחת ריאיון ובכלל לניהול השיחה הזאת בצורה מקצועית. אני מאד משתדלת אם אני "לוקחת שאלה" ואומרת להפסיק להיעזר בה, לתת במקומה שאלות אחרות טובות יותר אחרת החוויה היא של איזה ואקום או חור שנוצר למראיינ/ת וזה כמובן לא אפקטיבי עבור איש.

ולפעמים, השאלה הכי תמימה כמו "מה שלומך" יכולה לפגוע, כמובן מתוך הרצון הכי טוב וללא שום כוונה רעה. תשמעו מרייצ'ל גולדברג פולין.