על תשומת לב לפרטים
היום, קצת במבוכה, אני רוצה לשתף איך איבדתי 50 נקודות בפסיכומטרי וכמעט שיבשתי 50 משלוחי ספרים אתמול (בחיי שבשתי הפעמים זה יצא 50 עגול), בגלל שלא שמתי לב לפרטים. ואני בכלל אחת שהפרטים קופצים לה מהדף גם בלי שאבקש. ברצינות. כשאני קוראת טקסט עם טעות כתיב אני רואה את הטעות ישר, לפני שאני קוראת בכלל. משפטים משמעותיים בולטים לי כשאני מרפרפת על נייר. אז איך זה קרה לי פעמיים, ודוקא בקטעים כל כך חשובים?
[כן, היום הטקסט קצת אישי וארוך, אבל גם לגמרי עם מסר מקצועי. הוא מתחבר לוובינר שיש לנו ביום ראשון על איך גיוס מבוסס כישורים משנה את תהליך הגיוס הסטנדרטי]
איפה שהוא לקראת השחרור מצה"ל, 1991, נרשמתי לעשות פסיכומטרי. בזמנו לא היתה תעשייה כמו היום של הכנה לפסיכומטרי, אז קניתי ספר עם מבחנים לדוגמא ותרגלתי איתם את המבחנים, הרגשתי מוכנה מאד, במבחני הניסיון בסה"כ הציונים היו טובים. רציתי להתקבל לפסיכולוגיה תואר ראשון באונ' העברית (אני ירושלמית), וידעתי שהדרישות שם גבוהות. בזמן המבחן שמחולק לפרקים אני מתקרבת לסוף הפרק הראשון וקולטת בזעזוע שהגעתי לשאלה האחרונה אבל נשארו לי עוד יותר מדי טורים במקום שמסמנים בו את התשובות האמריקאיות. נגיד הייתי בשאלה 20 אבל בטורים פתאום שמתי לב שאני מסמנת בטור 15. קלטתי שדילגתי במהלך הפרק על כמה שאלות והמשכתי לסמן פשוט תחת הטור הלא נכון. מיד התחלתי למחוק ולחפש את הטעות ומצאתי אותה, ותיקנתי אחורה, אבל כמובן שפספסתי הרבה שאלות.
בפרק השני והשלישי הכל היה תקין, ברביעי (אם אני זוכרת נכון) זה קרה שוב, ובשורה התחתונה זה קרה לי כמה פעמים למרות שהבנתי שיש פה תקלה שאני צריכה להיזהר ממנה. משהו בלחץ מהמבחן וברצון לענות נכון ומהר כל פעם גרם לי לפספס טור. קיבלתי תוצאות שלא הייתי מרוצה מהן והחלטתי לחזור על המבחן שוב. 3 חודשים אח"כ היה שוב מבחן, הגעתי אליו יותר ממוקדת, עם סרגל לסימון הטור הנכון ותרגלתי את עניין הטורים ולא לפספס והצלחתי. התקלה לא חזרה ואני קיבלתי 50 נקודות יותר מ-3 חודשים קודם. בדיעבד ראיתי טבלה עם הציונים שהיו בשנתון שלי דרושים כדי להתקבל לפסיכולוגיה וכנראה שבלי המבחן המתקן לא הייתי מתקבלת בזמנו…
נקפוץ 35 שנים קדימה. השבוע, ביום ראשון, קיבלתי את הספרים מבית הדפוס (התרגשות היסטרית). בירושלים העמסתי מאות ספרים על האוטו שלי ונסעתי איתם לגן יבנה. בבית העברנו אותם לממ"ד (כן, הם הכי מוגנים שיש), ואחותי ואני התחלנו לארוז את הספרים. התוכנית היתה גם לשים עליהם את המדבקה עם הפרטים של המשלוח כי כל ספר נשלח עם שליח עד הבית. אבל היתה שם תקלה, בקיצור – זה נדחה לבוקר. ראיתי שיש אפשרות לשלוח טבלה לחברת המשלוחים והם יכינו עבורי את המדבקות. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
מהר הכנתי טבלה לפי ההנחיות שלהם, Copy/Paste מהרשימה שלי המסודרת שהכנתי למשלוחים.
כמובן שפעם ראשונה שעושים כזה משלוח היו כמה אתגרים בדרך, אצלי מופיע שם פרטי ומשפחה בשני טורים, ביקשו לחבר לאחד. הכתובת מופיעה בריבוע אחד, שם ביקשו דוקא להפריד. קופיילוט ידידי עזר לי לעשות את זה מהר, בדיקה מהירה הראתה שהכל תקין, שלחתי שיכינו לי מהטבלה מדבקות והמשכנו לארוז את החבילות. בשני הייתי בסדנה, וכל היום רק קיוויתי שכמו שתכננתי המדבקות יחכו לי במחשב לאחרי שאחזור – וכך היה, אבל אחרי משהו כמו 10 ספרים שארזנו והדבקנו עליהם את המדבקה אמרתי רגע!!! יש פה הערה שקשורה ללקוח אחר.
איזה מזל שזה היה בתחילת הערב.
איזה מזל שקראתי כל הזמנה וכל הערה, וזיהיתי שההערה לא קשורה ללקוח שעל שמו המדבקה.
בדיקה קצרה גילתה שרוב המדבקות תקינות אבל יש הרבה שלא. אלה שלא היו תקינות היו ממש לא תקינות. לא טלפון, לא כתובת. בלגן.
בשורה התחתונה התברר שכנראה מחקתי בשלב כלשהו חצי שורה וחלק מהשורות עלו למעלה וככה 50 איש קיבלו מדבקה עם הכתובת, הטלפון וההערות של אחרים. וזה אחרי שעות על גבי שעות שעבדתי ליצור רשימה מסודרת ומושלמת… באמת אין לתאר. זה דרש מאיתנו בשני בלילה (שירה אחותי, איריס אמית חברה שהיא כמו אחות וממני), שעות של עבודה על תיקון הטעות. התחלנו סביב 17:00, רואים בתמונה מהסטורי של שירה שב 23:04 חשבנו שסיימנו הכל, אבל גיליתי ב-6:00 בשלישי בבוקר (אתמול), שזה עוד לא היה הסוף. ב 12:30, בדקה שהגיע השליח הדבקתי את המדבקה האחרונה התקינה על הספר האחרון שהיה צריך לצאת. אין לתאר את התסכול (וגם את הנשימה לרווחה כשקיבלתי אור ירוק שכל החבילות תקינות).
כל הסיפור הזה היה חתיכת טריגר בשבילי.
ישר הציף לי את הזכרונות מהפסיכומטרי ההוא.
את המבוכה והחרדות של "מה אם לא הייתי מוצאת" ואולי יש עוד טעויות. האמת היא שבגלל שהמשכתי לבדוק איך טעיתי והאם נשארו עוד טעויות, גיליתי שהתיקון שעשינו בלילה לא היה מספיק טוב והמשכתי עוד כמה שעות הבוקר. באמת שזה סוג של נס שהצלחנו לתקן הכל בזמן ושכל המשלוחים הגיעו למחסן ויצאו לכיוון המזמינים מחר או מחרתיים בבוקר.
אני מסבירה את כל זה כי חשוב לי שתבינו – זה אירוע שאני מתכוננת אליו חודשים ולמרות זה כמעט טעיתי בו.
כשאנשים שואלים אותי "איך יכול להיות שמישהו מאחר לריאיון? מה, הוא לא מבין שזה אירוע חשוב?". אני מנסה תמיד להסביר שהריאיון – אפילו אם חשוב – הוא עוד אירוע בחיים. גם באירועים חשובים ובוודאי ביום יום, יש לנו תקלות, טעויות, פספוסים. זה לא הופך אותנו לאנשים לא מתאימים או לא ראויים. אנחנו בעיקר – כולנו – ראויים שידונו אותנו לכף זכות ויכירו את הפוטנציאל שגלום בנו. את דפוסי ההתנהגות שמאפיינים אותנו בכללי, לא רק באירוע חד פעמי.
הנושא הזה – של בירור הכישורים והפוטנציאל (ולא רק איך נראים קורות החיים) כל כך חשוב לי, וכתבתי עליו פה לא פעם, כי זה ממש דיון סוער בכל סדנה שלי לאחרונה. אני מנסה להציג את התפיסה שבקרוב (בע"ה) נראה יותר ויותר תהליכים ללא קורות חיים. או לפחות שפחות נהיה עסוקים בקו"ח ויותר עסוקים בכישורים, בהבנה העמוקה של מי שנמצא או נמצאת מולנו בריאיון ובתהליך המיון כולו.
אני מבינה שיש לקורות החיים ול"תעודות" חשיבות אבל חושבת שהיא פחותה ממה ששמים עליהם.
