האחריות על הצלחת הראיון היא 100% בידיים של המראיינ/ת.
100%. טיפת אחריות אני לא שמה אצל המועמדים.
מה זה אומר?
זה אומר שאם מועמד דיבר המון, והיה קשה לעצור אותו, הוא לא "קשקשן", או "לא סתם את הפה". המראיינת לא הצליחה לעצור אותו מספיק. אם מועמדת שקטה, ולא מוציאה מילה, לא זוכרת כלום, ובסוף ראיון בקושי דיברה, האחריות המלאה היא של המראיין, שלא שאל מספיק שאלות שיוציאו ממנה את המידע.
האחריות המלאה בידיים שלנו כמראיינים, זה אומר שגם כל השליטה אצלנו. אנחנו יכולים וצריכים להוביל את המועמדים במהלך הראיון.
אם רק אמרנו "ספרי לי על עצמך", או "ספרי מה עשית בתפקיד הקודם" ומכאן שתקנו רבע שעה והנהנו והמועמדת דיברה ודיברה, עד שנגמר הזמן, האחריות כולה שלנו כמראיינים. באותה מידה אם נצליח להוביל את הראיון ונשיג את המידע הראוי, האחריות והקרדיט יהיו שלנו. אין לי שום טעם "להפיל" אחריות על מועמדים.
אין לי שום עניין להגיד שאם לא הפסיק לדבר כנראה יהיה קשקשן גם בעבודה. ההתנהגות של כולנו היא התנהגות מצבית. במצב של ראיון נתנהג אחרת ממצב של עבודה, של לקוחות, של תקשורת בצוות וכו'.
אי אפשר להשליך מההתנהגות במצב של ראיון על המציאות.
כלומר, אפשר – אבל הפוטנציאל לטעות עצום, כך שזה לא מומלץ. אני מרגישה שכשאני מדברת על זה, המראיינות/ים מולי היו שמחים שאני אתן "הנחות". שאני אשים אחריות על המועמדים. משהו כמו "אם הוא לא מצליח להביא לי דוגמא, הוא מנסה להסתיר". או "אם הוא אסוציאטיבי בתגובות זה לא מתאים לנו".
מראיינים מנסים להעביר אחריות (במסווה של שיפוטיות ותובנות על המועמדים), במקום להגיד עליכם: מה זה אומר עלייך שהוא לא מביא דוגמא? אולי לא שאלת נכון? אל תתנערו מאחריות. קחו אחריות. תובילו את הראיון 100% מהתחלה ועד הסוף. רק ככה אפשר לשפר את הדרך שאת/ה מראיינ/ת ולקבל החלטות נכונות.
