על ייעוד וחלומות יַלְדוּת
האם את אוהבת את העבודה שלך? האם כייף לך לקום בבוקר ולנסוע למשרד? בחלוקה 80/20, האם הדברים שאהובים עליך בעבודה הם 80% מהיום יום שלך או 20%?
בתור מתבגרת הטריד אותי נורא מה אני אעשה כשאהיה גדולה. אני זוכרת שלא ידעתי מה ללמוד באוניברסיטה וזה הטריד אותי מאד. עד כיתה י"א חשבתי שאני ארצה גם כמו אבא שלי לחקור את הטבע, ביולוגיה, בוטניקה, אולי זאולוגיה, אבא שלי היה מרצה לבוטניקה, וכבר שיתפתי כאן בעבר שלראות אותו כל כך אוהב את המקצוע שלו היה בשבילי באמת זרקור גדול על ייעוד. בכיתה י"א כמי שלמדה ביולוגיה, הייתי צריכה לעשות ביוטופ, וכמובן שאבא שלי הציע נושא ואימצתי אותו – השפעת נמלת הקציר על הצומח. בילינו בשדה וצילמנו איך הנמלים הופכות את הקרקע ואז הצומח הרבה יותר גדול עד כדי כך שאפשר ממרחק קילומטר לזהות את קיני הנמלים בשדה הרחוק.
זה היה מעניין כנושא אבל כשזה עבר למחקר, לשקילת הצמחים, לניתוח במעבדה של הנתונים… שם הלכתי לאיבוד. די מהר קלטתי שזה נחמד וזמן איכות עם אבא שלי אבל זה בטח לא ייעוד. רחוק מזה. במהלך י"ב אני זוכרת את ההתפקחות מחלום הביולוגיה ומיקוד באנשים. מה עם אנשים? לא ידעתי אבל כשחיפשתי קד"צ לצבא ניסיתי 2 קורסים – חוי"ה = חינוך, ות"ש = תנאי שירות. ללמד חיילים או לטפל בתנאי השירות שלהם, העיקר להיות עם אנשים, להצליח לבנות תפקיד שאני בקשר עם אנשים. לא עברתי את המבחנים לחוי"ה, מצחיק לחשוב על זה שנכשלתי כי היה לי קשה לעמוד על במה וללמד, לבנות מערך שיעור. אבל התקבלתי לת"ש, והיה לי שירות נפלא כמש"קית וכקצינת ת"ש.
משם הדרך היתה קצרה לתואר ראשון בפסיכולוגיה, שני בקרימינולוגיה כשרציתי לעבוד עם נפגעות תקיפה מינית, ומשם אינטל לתפקיד זמני במשאבי אנוש שהוביל למסלול הקריירה שלי עד היום.
את הספר שלי הקדשתי לאבא ואמא שלי, כי גדלתי בבית שהיה ברור שלכל אחד יש תחום שהוא/היא אוהבים ושהחיפוש שלו והמיקוד בו הוא חלק בלתי נפרד מההתבגרות. שלושתנו היום עובדים בתחומים שמחוברים אלינו עמוק בבטן, ושמניעים אותנו קדימה.
אני מספרת את זה כי פגשתי באחת הסדנאות שלי משתתפת ששאלה אותי את השאלה שפתחתי איתה. היא סיפרה שאותה לימדו בתור ילדה שעובדים בשביל להתפרנס, ואם מוצאים תפקיד שאוהבים 20% ממנו אז להיות מרוצה כי זה As good as it gets. פחות או יותר זה היה המסר. זה מה שיש.
שיתפתי אותה – ואת המשתתפים בסדנה, שאני מאמינה בתמונת מצב הפוכה. כארגון מגייס אנחנו צריכים לחפש את העובדים שהתפקיד שיש לך להציע להם הוא במהותו לפחות 80% דברים שהם נהנים מהם, ומקסימום 20% דברים שהם לא נהנים מהם, שמכבים אותם, משעממים או מבאסים אותם. כי כשהחלק שלא נהנים ממנו גדול מ 20% הסיכוי שלנו לשרוד בתפקיד לאורך זמן פשוט קטן כל כך. אפשר אולי בשביל כסף למשוך עוד חודש חודשיים, אבל בתפקוד לא מי יודע מה ובשלב כלשהו נשברים.
השאלות שהכי עוזרות לי בבירור מוטיבציה הן סביב הנאה, ובעיקר המיקוד בהנאה גם כשקשה או מאתגר. אותם מקומות שהצלחנו למשוך ולהשקיע גם כשהיה לנו לא פשוט, כי נהננו מהתהליך, מהאתגר, מהיעד. הדוגמאות שאני שומעת בשאלה הזאת עוזרות לי להבין אם האדם מתאים לתפקיד.
ואם אני אחזור לחלום היַלְדוּת שלי, אחד החלומות שלי – שנזכרתי בו רק אתמול – היה לכתוב ספר. לאבא שלי יש יותר מ-5 ספרים שכתב, בעברית ואנגלית, והם שזורים בילדות שלי. העבודות שלנו כמתבגרים היו בהוצאה לאור של החבר שהוציא את הספרים שלו לעולם. הדבקנו תמונות בספר שהיו בו תמונות פיזיות, עשינו עבודה על מפות הצומח כשהוא הפיק את המגדיר הצהוב בו לכל צמח יש מפת תפוצה. עבודה סיזיפית עם יעוד מרגש שאבא שלי עבד עליו שנים רבות וזכיתי לקחת בו חלק.
בתור ילדה הסתובבנו בשבוע הספר בגן הפעמון בירושלים. בשנים הראשונות נתנו לנו כסף לספר אחד ועברתי את כל היריד לחפש את ה-ספר. באחת השנים קניתי את "נסה ודע שעשועי מדע" כי ספרי קריאה אפשר היה לקחת בספריה, אבל ספר עיון של "גדולים/נוער" היה ספר מיוחד ולכן הוא היה הספר שבחרתי. אולי בגלל אותה הגבלה בילדות אח"כ הפכתי לרוכשת אובססיבית של ספרים, עם חלום על ספריה גדולה בבית. סיפור ארוך ליום אחר.
בכל אופן, אתמול כשקיבלתי את הספרים הראשונים ליד והתחלנו לארוז אותם למען המזמינים הראשונים (מחר יעברו לשליח!!!), קלטתי שאני סופרת. שיש לי ספר. שבשבוע הספר אני אשב בדוכן ואמכור את ספרי הראשון. אמא'לה. איזו התרגשות פסיכית. לחתום בספר שלי. באמת שזה אושר שקשה לתאר.
