האם ההתערבות שלי כמראיינת באמצעות שאלות לא מפסיקה את רצף המחשבה של המועמד?

תוכן עניינים

שיתוף המאמר:

אני רוצה להזמין אותך לדמיין את עצמך מתראיינת (או מתראיין) בשני ראיונות שונים. אחד בו המראיינת אומרת "אהממ….אהממ… כן…. כן". וזהו 5-10 דקות, את מדברת והיא מהמהמת.

לעומת זאת מראיינת ששואלת אותך המון שאלות. את מספרת את הסיפור שלך והיא שואלת "ואז מה קרה" ואת מתחילה לספר והיא מקשיבה ותוך כדי מגיבה בשאלות. היא דוחפת אותך לתוך הסיפור, ואת מגיבה וממשיכה לספר. 

איזו מראיינת מייצרת איתך תחושת חיבור יותר גדולה? ה"שותקת/מהמהמת" או "השואלת/חופרת"?

מנסיוני – ככל ששואלים אותנו יותר שאלות בזמן שיחה שוטפת, תחושת החיבור עולה. יש שקוראים לזה "הקשבה פעילה" או "הקשבה מעורבת".

סוג הקשבה כזה מונע הרגשה של ניתוק ומוביל לשמחה לספר עוד על עצמך (כמועמד/ת), ככל שניתן מבחינת הזמן. אנשים שמחים לספר על עצמם (חלקנו אפילו הולכים לפסיכולוג/ית ומשלמים על זה 300-500 ש"ח לשעה… רק בשביל הזכות לספר על עצמנו) 

רוב המרואיינים שיצא לי לראיין כך, דיווחו שלא הרגישו שהרבה שאלות קטעו להם את קו המחשבה ולא הרגישו "חקירה", להיפך. הם הרגישו שהראיון "מוחזק", שאני כמראיינת מכוונת אותם ולא נותנת לראיון להתפזר. המיקוד בראיון מצוין ומביא דוגמאות ספציפיות ורלוונטיות מהמועמדים.

מאמרים נוספים שנבחרו בשבילך
ראיון התנהגותי מצבי
אז מה היית עושה היום אחרת?

אז מה היית עושה היום אחרת? כתבתי בעבר על ה- Collective Illusions של מראיינים, כמו ש Todd Rose קורא להן. אותן תפיסות משותפות שאני שומעת

ראיון התנהגותי מצבי
כנראה לא עשינו תיאום ציפיות מספיק טוב

כנראה לא עשינו תיאום ציפיות מספיק טובבתחילת סדנאות אני שואלת את המשתתפים מה חשוב להם שישתנה בראיונות שלהם אחרי הסדנה. באחת הסדנאות האחרונות מנהל אחד

התפתחות אישית
על ייעוד וחלומות יַלְדוּת

על ייעוד וחלומות יַלְדוּתהאם את אוהבת את העבודה שלך? האם כייף לך לקום בבוקר ולנסוע למשרד? בחלוקה 80/20, האם הדברים שאהובים עליך בעבודה הם 80%

הצטרפות לרשימת הדיוור

רוצה לקבל את כל העדכונים, החדשות, פרטים על סדנאות והתכנים של מורית על עולם הגיוס?