בסדנאות ריאיון האחרונות שאלו אותי שוב ושוב "ומה עם אינטואיציה?".
אני באה עם שיטה מובנית, שאלות שאני ממליצה לשאול את כל המועמדים כדי להשוות ביניהם, וזה מרגיש כאילו אני מלמדת לוותר על האינטואיציה שלנו, אבל ההיפך הוא הנכון. אני מאד מאמינה באינטואיציה. חושבת שזה אחד הכלים החשובים ביותר בעולם. אבל מהצד השני, למדתי מכהנמן בספריו השונים (לחשוב מהר לחשוב לאט; רעש), שהאינטואיציה לבדה מובילה אותנו הרבה פעמים להטיות. להחלטות שגויות שהמוח שלנו מוביל אליהן מתוך מהירות, מתוך אינסטינקט הישרדותי, והן לא תמיד נכונות.
תחושות "אינטואיטיביות" יכולות להיות לכיוון של גיוס מועמדים אפילו שאין להם יכולת, וההיפך – נגדם, למרות שיש להם את כל הכישורים, פשוט משהו בהם מפריע לנו. בשני המקרים זו הטיה שפוגעת בשיפוט שלנו. בראשון נהיה מופתעים מה פספסנו כי כל כך התרשמנו. בשני, לעולם לא נדע מה איבדנו. בסטטיסטיקה קוראים לזה "תחום קצוץ". אנחנו נשארים עם התחושה הטובה ששמרנו על עצמנו, אבל אין לנו מושג מה איבדנו באמת. שם לדעתי רוב המראיינים נופלים. בגלל מועמד שלא התלבש נכון (שמעתי רק השבוע משני מנהלים שפסלו עוד לפני הריאיון מועמדים שהתלבשו בצורה לא מתאימה. כמה פוטנציאל שנזרק לפח רק בגלל בחירה של בגד), מועמדים שאיחרו או עלו לשיחת זום מהטלפון ולא ממחשב. עוד כל מני סיבות איזוטריות שהובילו לפסילה בלי שבכלל נתנו הזדמנות לאדם להציג את עצמו או את עצמה.
אני חושבת שבתפקיד מראיינים ומראיינות יש לנו אחריות לאסוף כמה שיותר מידע. לבדוק את העובדות ההתנהגותיות שיכולות ללמד אותנו על הכישורים של המועמדים והמועמדות שמולנו.
בנקודת הפתיחה האינטואיציה יכולה להיות מופעלת מתוך שמו של המועמד, מתוך הרקע שלה בקורות החיים, מתוך מראה שמזכיר לי עובד שפיטרתי או חברה טובה שהיתה לי בבית ספר. 1001 טריגרים שונים שיכולים להשפיע עלינו אינטואיטיבית, לטוב או לרע, והם לא קשורים בכלל לכישורים או ליכולות של המועמד/ת. לא מזמן אחד המנהלים בסדנה התווכח איתי על זה שברוב המקרים הסטראוטיפ נכון. הוא דיבר על סטראוטיפים לגבי נשים דתיות אחרי שהראיתי תמונה שלי עם כיסוי ראש, שלבשתי לפני שהתגרשתי. נשארתי קצת ללא מילים כי מה אפשר להגיד למישהו שמאמין בהכללות. כל הדתיים/כל הנשים וכו'. שבטוח שסטראוטיפ על כל קבוצה דתית / מגדרית או אחרת הוא מדויק בדרך כלל. איך אפשר לשכנע אנשים לא להיות מוטים… רגע אחרי שדיברנו על איך פספסו אותו בעבר בגלל סנדלים שנעל.
אם אחרי כל איסוף הנתונים, בירור דפוסי העבר, אם אחרי כל זה עדיין נשארנו עם ספק, בהחלט – כדאי לעצור. אפשר לעשות עוד ריאיון, אפשר לבקש עזרה, אפשר גם לפסול. אבל הגישה האינטואיטיבית שאומרת בואו רק נלך עם תחושות הבטן, מזמינה יותר טעויות מהצלחות ולא לוקחת בחשבון שיש כלים שיכולים לעזור לנו לקבל החלטות מבוססות עובדות.
אינטואיציה היא היכולת שלנו לקבל החלטות בלי שיש לנו "הוכחות" מסודרות, מקצועיות. לא מתוך עובדות פורמליות. אני לא נגד, אבל אני חושבת שמקום האינטואיציה הוא בסוף התהליך, לא בתחילתו. אם קיבלנו את ההחלטה כבר בדקות הראשונות בצורה אינטואיטיבית, המוח שלנו יהיה חשוף להטיית האישוש Confirmation Bias. לנטייה לאושש בהמשך את ההחלטה הראשונית, כל פיסת מידע חדשה שנאסוף תאושש ותאשר את התחושה האינטואיטיבית הראשונית. מה שנדרש הוא ממש ללכת כנגד המוח של עצמנו. לא להחליט עד שסיימנו לאסוף מידע, ורק אז להבין מה העובדות אומרות, ומה אחריהן האינטואיציה אומרת.
אני מקווה שלפחות סימן השאלה שניסיתי לשים יהדהד לאותו מנהל ולמנהלים והמנהלות שפגשתי השבוע בסדנאות. מנסה ללמד לאסוף מידע, עובדות, ובסוף גם לבדוק את האינטואיציה, הבטן. הלוואי ונצליח לייצר איזון יותר נכון, והחלטות יותר מדויקות.
