להיכנס לנעליים של מי שמולך
הימים האחרונים הכניסו אותי, כמו עוד הרבה אנשים, לסוג של שיתוק. שקט. ערבוב עצום של רגשות שקשה להכיל. שמחה גדולה כמובן על חזרת 20 החטופים החיים, צער על 4 החללים שחזרו והבאים שצריכים לחזור. חששות לגבי האחרון או האחרונה לחזור. תהיות האם ומתי יחזרו ויושלם התהליך.
בערב הושענא רבה השתתפתי באירוע יוצא דופן בבית אבי-חי בירושלים. שם האירוע היה נקודת מפנה, ובו 6 משתתפים סיפרו על נקודות מפנה בחייהם, בתוכם הכתב בן שני שתיעד עבור "עובדה" סיפורי ניצולים כבר מה-8 באוקטובר, טליה דנציג נכדתו של אלכס דנציג ז"ל שנחטף ונרצח ב 7/10, וליאת שדה סעדון, אם שכולה שבנה איתי סעדון ז"ל נפל במלחמה בנובמבר 2023. מעבר לזה שהערב כולו היה מרגש ומרשים (כאן הפרטים על כל המשתתפים שהיו בו), נשארתי עם המחשבה על כמה חשוב שהם לקחו אותנו, יד ביד לתוך הלב שלהם. לנקודת המבט האישית שלהם, כל אחד במסע שעבר או עברה. גם במסעות האישיים שלא קשורים למלחמה, וגם בן, טליה וליאת – על נקודות המפנה בשנתיים האחרונות.
אין לנו באמת דרך – אף פעם – לדעת איך מרגיש מישהו שעובר משהו שלא חווינו
האמת היא שגם אם חווינו חוויה זהה, ההשפעות האישיות יכולות להיות שונות, אבל זה לפחות שם אותנו בקבוצת "שווים". בפודקסט "מתים עליהם" ליאת שדה סעדון, אדוה אברמוביץ' ותומר שורץ מספרים על החיים שלהם כהורים שכולים. הם קוראים לכל האחרים "נורמיז" או "רגילים", אלה שלא חוו שכול, שלא חלק מ"משפחת השכול". ולמרות שאולי יש פה חלוקה לקטגוריית "שכולים / לא שכולים", גם הם עצמם מזכירים תמיד בפודקסט שהם התחברו אחד לשני כי זיהו חיבור בין שלושתם. גם חברות וגם דרך הסתכלות על העולם אבל הם תמיד מודעים לזה שלא כל ההורים השכולים חווים את העולם, מרגישים או חושבים כמוהם.
אני מתחילה לכתוב לך היום קודם כל בגלל שאני חושבת שמה שמציף אותי, משתק אותי, עוצר לי את הנשימה בימים האחרונים היא המחשבה על אותם בני משפחות החטופים והחטופה שלא ברור להם מה קרה לילד שלהם / לאבא / סבא / בת שלהם פשוט כי הם עדיין מוחזקים חטופים בעזה. אני חושבת שכולנו צריכים לשים את עצמנו בנעליים שלהם ולהבין שאי אפשר לעצור את המאבק שהביא לסיום המלחמה, להחזרת החטופים החיים, עד שאחרון החטופים בבית.
אני כותבת על זה גם כי אני תמיד מנסה להבין מה השיעור שאני צריכה לקחת מכאן לעולם הגיוס, וככל ששקעתי בתוך המחשבות הללו הבנתי שהסיפור והשיעור הגדול פה הוא לשים את עצמנו בנעליים שלהם. גם כשאני מלמדת לגייס ולראיין, היכולת לשים את עצמנו בנעליהם היא אחד המפתחות לראיון מדויק ולגיוס מדויק. הרבה מראיינים ניגשים לראיון ושואלים שאלות שלא לוקחות בחשבון שנקודת המבט שלהם שונה מהנקודה שלנו.
הכניסה לנעלי המועמדים מובילה לשאלות מדויקות יותר
הרבה מראיינים שואלים למשל "איך את בעבודה עם קהל?" או "איך אתה בצוות?". אם ניכנס לנעלי המועמדים נבין שאין דרך לענות על שאלות "איך את/ה…" בשום תשובה אחרת מ"אני מצויינ/ת בזה". אם במקום זה נשאל על מצב: "קרה לך פעם שהיתה חוסר הסכמה בצוות? ספר/י לי על אירוע אחד, שיחה שזכורה לך במיוחד". או "ספר/י לי על לקוח/ה שהיה קשה במיוחד, מה היה שם?". ניכנס איתם, לנעליים שלהם, לאירועים שקרו מנקודת המבט שלהם. נעזור להם – עם השאלות המדויקות יותר, לספר לנו את הסיפור שלהם. דרכו נבין איך תפקדו בעבר בצורה מדויקת יותר ובעלת ערך הרבה יותר גבוה מבחינת תוקף הניבוי: הקשר בין מה שנשמע בראיון ומה שנראה בהמשך בשטח.
כשאני מלמדת בסדנאות אני תמיד שואלת את המנהלים או את צוותי הגיוס/משאבי אנוש, מה העובדים בתפקיד הזה חווים? מה המצבים מנקודת המבט שלהם. זו שאלה שתמיד – תמיד (באמת ללא יוצא מן הכלל) מפתיעה את המשתתפים. אני תמיד שומעת תשובות כמו "הם חווים לחץ". או "הם צריכים להתמודד עם תיעדוף וסדרי עדיפויות שמשתנים". אבל לחץ זו חוויה סוביקטיבית, ולא מצב ספציפי. תיעדוף זו כבר ההתנהגות. אם נשאל מועמדים "האם חווית לחץ?" 100% יגידו "כן, ברור", אבל הדוגמאות שיתנו לנו לא בהכרח ישקפו את המצב שיהיה בארגון אצלך מחר. אם נבקש תיעדוף, כבר הכנסנו לתוך השאלה ששאלנו את התשובה שאנחנו מחפשים.
יש פה תהליך חשוב כל כך שדורש להבין את המורכבות הגדולה בבניית שאלות לראיון, והמורכבות הזו מתחילה ביכולת שלנו להכניס את עצמנו לנעליים של מי שמולנו.
הלוואי וגם בחיים בכלל, נזכור, שמי שמולי חווה את העולם אחרת ממני
לכן אנשים מתלבשים אחרת, מתנהגים אחרת. הם עוברים דברים אחרים מאיתנו.
זה פער שכל כך חשוב להחזיק כל יום, בכל אינטראקציה אנושית. זה אתגר עצום.
זו אחת ההטיות הגדולות דרך אגב. הציפייה שאנשים יתנהגו כמוני, ואם הם לא פועלים כמוני, להניח לגביהם הנחות בהתאם לסטנדרט ההתנהגות והפעולות שלי. למשל אם אני נוטה להקדים, אז כל מי שמאחר הוא חצוף או לא אחראי. באותה מידה אם אני נוטה לאחר, אז כל מי שמקדים הוא "כבד" או מגזים. כמובן שרואים את ההטיה הזו בקלות מסביבנו ב-1001 אירועים מדי יום, בסטיגמות וסטראוטיפים לגבי כל מי ששונה מאיתנו.
אולי כתבתי קצת "מהבטן" היום, ולא רק על גיוס, אבל ככה זה החיים פה. הכל מעורבב.
ממשיכה להתפלל לחזרתם של כל החטופים החללים הביתה, לשקט ומנוחה להם ולמשפחותיהם ולסוף למלחמה הזאת. לחזרתם הבטוחה של כל החיילים והחיילות לביתם, שישובו אחרי שנתיים החיים למסלולם (החדש).
