התלבטתי על מה לכתוב היום וחשבתי שראוי להתייחס ל 8/3, יום האישה הבינלאומי.
נכון, אנחנו במלחמה, ואפשר לשאול – מה הקטע, להתעסק עכשיו ביום האישה? אבל כבר בשבוע שעבר התחלנו לחזור לשגרה, ועצם זה שמנסים לחזור לשגרת עבודה מהמשרד כשהילדים בבית יפגע בעיקר בנשים, ומראה לי שאין מספיק/בכלל פרספקטיבה נשית בהנהגה של המדינה.
בין השאר, לכן לא ויתרתי על להתייחס ליום האישה (וגם לקרוא לך לתמוך ביחד איתי בעצומה של מיזם 5050 – 50% נשים בכל מפלגה בבחירות הקרובות).
בחרתי לשתף אותך בכמה עקרונות שמלווים אותי הרבה שנים ואני חושבת שהם עזרו לי גם בתוך ארגון כשהייתי שכירה וגם מאז שהפכתי לעצמאית. הם לא רק טיפים לנשים, אני בטוחה שגם גברים יכולים ליהנות מהם, אבל אני אישה והם הטיפים שלי 😎🙃 אז החלטתי שהם מתאימים ליום האישה.
יצא קצת ארוך, אבל רק כי זה טקסט אישי ממני, ללא שום AI, עמוק מהלב.
חשבתי טוב טוב מה הכלים והעקרונות שאני חיה לפיהם ושהייתי רוצה להעביר הלאה.
1. תשמיעי את הקול שלך
סיפרתי בעבר לא מעט פעמים שבתור ילדה, עד גיל 14-15 הייתי מאד שקטה. התרגלתי לשבת בכיתה ובכל קבוצה שהייתי בה בשקט. זה מקום שנוח לי בו מאד. מחוברת לשיחות מסביבי, חושבת על האנשים מסביבי אבל תמיד בשקט – עם עצמי. כשהתחלתי להשמיע את הקול שלי פתאום גיליתי שיש מי שמקשיב ושיש לי מה לתת לאנשים מסביב. זו היתה עבורי הפתעה גדולה בילדות ולפעמים גם היום. אני מרגישה מאד בנוח בשקט כשכל הסביבה מדברת. קשה לי להתחיל לדבר במרחבים חדשים, כשאני לא מכירה אף אחד מסביב. מצד שני, היום, בקבוצות חדשות שיוצא לי להיכנס אליהן אני ממש מכריחה את עצמי להשמיע קול. אני יודעת שזו הדרך היחידה שלי לתפוס מקום. להיות משמעותית.
אני זוכרת את הנקודה באינטל שהחלטתי להפוך את זה למתודה. הייתי בצוות רילוקיישן. עבדנו מול צוות מקביל/שותף בארה"ב. היו הרבה ישיבות שבהן אני הייתי נציגת ישראל מול קבוצה גדולה מחו"ל. ב 20:00-21:00 בערב, כבר הייתי מותשת והשיחות הללו היו מתנהלות, והיו פעמים שפשוט לא היה לי מה להגיד. ועדיין הכרחתי את עצמי להשמיע קול. אני באמת לא זוכרת אם אמרו לי לקחת תפקיד פעיל או הבנתי את זה לבד, אבל בשלב כלשהו זה כבר הפך לאוטומט. אם עברו כמה דקות ועוד לא אמרתי משהו ממש חיפשתי בצורה אקטיבית מה אני יכולה להגיד. על מה אני יכולה להגיב.
אני זוכרת ביקור של מנהל בכיר מאד מחו"ל. אחרי הנאום שלו הזמינו מי שרוצה לשאול אותו שאלות. מתוך יותר מ-1000 עובדים שישבו שם בקהל, הייתי בין הבודדים שניגשו למיקרופון לשאול. קודם ניגשתי למיקרופון ורק אח"כ החלטתי מה לשאול. ידעתי שאני חייבת להשמיע את הקול שלי שם בחדר, לא משנה מה תהיה השאלה.
גם היום, בסדנאות שלי, אני רואה בשעה הראשונה בזום את ההבדל בין מי שבוחרות להגיב ולהשמיע קול ואלה שרק אם אני פונה אליהן ושואלת אם יש להן תגובה, רק אז מגיבות. דרך אגב, אם יש גברים בקורס, כמעט תמיד נשמע אותם כבר בשעה הראשונה. הרבה פעמים הם יתנדבו, ישמעו אותם, למרות שהם תמיד מיעוט בקבוצה. וכשהגברים מדברים הנשים שותקות אצלי. זה עצוב לי להגיד, אבל זו הסטטיסטיקה שלי כבר הרבה שנים בקורסים ש-95% מהם נשים.
אז נשים, תדברו. תשמיעו את הקול שלכן. בקורסים זאת הדרך ללמוד.
תמיד – זאת הדרך להשפיע ולהיות מישהי שזוכרים אותה.
2. אל תקטיני את עצמך ואל תתני לאף אחד אחר לעשות את זה
אני חושבת שכבר הרבה מאד שנים אני יודעת שיש לי הרבה מה לתת לכל חדר שאני נכנסת אליו בכובע מקצועי. אני כבר בת 55, יש לי בתיק 30 שנות ניסיון, ובסה"כ לא מעט הצלחות, אז היום כבר יותר קל לי להגיע עם ביטחון עצמי במקום המקצועי. אבל זה לא התחיל ככה. כשיצאתי לעצמאות אני זוכרת את עצמי בוכה ליעקב ושואלת למה שמישהו ירצה להיעזר בי, מי אמר שאני יכולה לעזור למישהו בכלל. לשמחתי בזמנו היה פורום משאבי אנוש שהקים ברק גפני, הוא קרא לו HRS. זה עוד בתקופה לפני פייסבוק ב 2005 או 2006. יעקב המליץ לי לענות לשאלות של אנשים בפורום שם, ולאט לאט ראיתי שאנשים מעריכים את ההמלצות שלי ושיש לי איך לעזור לאחרים. שיש ערך למילים שלי.
בדרך שלי העסקית היו לא מעט פעמים שהייתי צריכה להתעקש על מה שמגיע לי. אני זוכרת מנהלת בכירה במשאבי אנוש בארגון מאד גדול. היא עבדה בארגון יותר מ-20 שנה, והיתה רגילה שספקים מתחננים לעבוד איתם. ישבתי מולה ומול רכש ועוד כמה אנשי מפתח בדיון בחדר. על הפרק היו כמה עשרות הדרכות למנהלים בכל הארץ. אני אמרתי שבסכום שהם הציעו אני לא מוכנה לעבוד כי זה ממש יעשה לי נזק כלכלי כי יסגור לי הרבה ימים בסכום שהוא רבע ממה שבזמנו דרשתי על סדנה.
היא הסתכלה עליי בפרצוף מזלזל ושאלה משהו כמו "למה שמישהו ישלם לך סכום כזה לשעה, אני פה כבר 20 שנה ובחיים לא שילמו לי סכום כזה לשעה". ברגע הראשון זה הרגיש כמו אגרוף בבטן. הייתי איפה שהוא בין להיבהל ולהיעלב. זה דרש ממני הרבה כוחות לא לקום וללכת, אבל הצלחתי לענות לה. אמרתי לה שכשהיא תיתן ב-5 שעות את הערך שאני נותנת, היא תוכל לקחת את הסכום שאני מרשה לעצמי לקחת לשעה. לשמחתי היו גם אז, ויש מאז מספיק ארגונים שעזרו לי לעמוד מאחורי התגובה אל אותה אחת.
גם כשהייתי צעירה יותר, באינטל, היו כאלה שניסו להשתיק אותי. היתה מנהלת שבזמן הערכת עובדים נכנסה לחדר שהצגתי בו את העובדים שלי והפריעה לי להציג. הערתי לה למרות שהייתי צעירה בהרבה בוותק ובדרגה, וזה חזר אליי אח"כ בהערכת העובדים שלי. האמת היא שלדעתי מדי שנה היתה לי הערה כלשהי על זה שאני אומרת מה אני חושבת ולפעמים מגזימה ולא מספיק מכבדת את הבכירים ממני וכו'. אני לא חושבת שאי פעם הצטערתי שאמרתי מה שחשבתי. אפילו כשזה חזר אליי בבומרנג. הרבה יותר הצטערתי כשלא אמרתי לכמה אנשים מה דעתי עליהם או כשהם עשו דברים שהפריעו לי.
אני פוגשת מגייסות ומנהלות גיוס ומשאבי אנוש שאני שומעת בין השורות את הספקות שלהן לגבי עצמן: האם אני מזהה נכון, האם כדאי לי לדבר, האם יפגעו בי, האם יתנכלו לי. אני מבינה את החשש אבל אני רוצה להגיד – לפני הכל אל תקטיני את עצמך ואל תתני לאף אחד אחר לעשות את זה.
יהיה עוד ארגון. תמיד יש עוד הזדמנויות. במקרה הכי גרוע אם לא יהיה עוד ארגון, תמצאי איך להיות עצמאית, איך לא להצטרך אף ארגון אחר אלא להיות אחראית לעסק שלך בעצמך. לא כולן בוחרות להיות עצמאיות, אבל מגיע שלב בחיים שלהתחנן שיגייסו אותך כבר קשה מדי, ובד"כ בשלב הזה יש לך כבר כל כך הרבה מה לתת לעולם שעצמאות הופכת להיות אופציה לא רעה בכלל. אל תקטיני את עצמך רק כי מפחיד אותך למצוא את התפקיד הבא.
3. תתרחקי מאלימות כמו מאש
נשמע טריוויאלי אבל זה לא.
אלימות זה גם מניפולציות.
אלימות זה גם כשמשקרים לך.
אלימות זה גם בבית וגם בעבודה.
אלימות זה גם אלימות מילולית.
אלימות זה גם כשמישהו לא מגיב, שותק, Silent Treatment.
אלימות היא גם אלימות כלכלית, לקחת לך כסף או לא לתת לך כסף.
אני חייתי בתוך סביבה אלימה עם כל זה, בבית עם בן זוג במשך 8.5 שנים (עם סבב ב' בנישואין שלי, כמובן שאני לא מתכוונת ליעקב למי שלא מכיר את ההיסטוריה שלי. יעקב חבר ואיש טוב ולמזלי הגדול, אבא של הילדים שלי).
סבב ב' שלי התחיל ב"ירח דבש" כמו בספרים ולקח המון זמן לזהות את האלימות הפיזית והמילולית כלפיי ועוד יותר זמן לצאת משם. היו לי המון הסברים והצדקות שנתתי למצב, שאמרתי לעצמי. לא רציתי להיכשל שוב ולהתגרש שוב. לא רציתי לחשוב שמשקרים לי. חשבתי שהוא אהבת חיי. באמת שעברתי הרבה שיט בשנים שהייתי שם עמוק בבור (כבר 3.5 שנים מאז שיצאתי וזה עדיין מרגיש לי כאילו היה רק אתמול). לקח את כל הכוחות הנפשיים שלי לצאת משם. עד היום מטפלת בעצמי, בטראומה, בנזקים, מלקקת פצעים ומנסה להבין איך הגעתי לאן שהגעתי, פמיניסטית, לוחמת והכל.
אבל יצאתי.
לשמחתי אחרי 8.5 שנים ולא יום אחד יותר ממה שהיה צריך כדי שאתעורר.
לשמחתי מאז שהתחלתי לספר על הדרך שלי, נשים שיתפו אותי שיצאו מקשרים שלא היו טובים להן, שהתפטרו מארגונים שעבדו בהם עם מנהלות ומנהלים שפגעו בהן, ושהמילים שלי עזרו להן לצאת ממקום שפגע בהן. אין דבר טוב יותר שאת יכולה לעשות למען עצמך, למען הנפש שלך, למען האנשים שיקרים לך.
כאן, באתר של פורום מיכל סלה, גופים שאפשר להתייעץ איתם, סימני אזהרה שכדאי לשים לב אליהם, מדד הנרצחות מדי שנה על רקע אלימות במשפחה.
אם את לא תשמרי עלייך אף אחד אחר לא ישמור עלייך. תתרחקי מכל סוג של אלימות, שקרים ומניפולציות כמו מאש.
