דיסקליימר אחד לפני שניכנס לנושא: אני מודה שיש לי רגישות גבוהה בסיפור הזה. חיים שלמים של שריטה סביב עניין המשקל שלי. 2 אירועי חרם מתמשכים בילדות, שנים שלקח לי להבין איך לדבר עם ילדים בכיתה ואנשים בכלל. הרבה אנשים שאמרו לי לאורך החיים שבהתחלה חשבו שאני סנובית או מנותקת כי הייתי שקטה כשנפגשנו ופתאום גילו שאני דוקא בסדר. אני חושבת שבמידה רבה זו הסיבה שבכלל התחלתי ללמד לראיין. כדי שאנשים לא יתפספסו ככה, כמו שהרגשתי שהרבה פספסו אותי בעבר.
כשאני מדברת על זה בסדנאות שלי, על ההטיות וטעויות הגיוס שבעקבותיהן, איך המוח שלנו מטה אותנו ומטעה אותנו לפסול מישהו שדוקא מתאים או לגייס מישהו שלא מתאים, הרבה פעמים בתגובה אני שומעת "אבל איפה עובר הגבול?". למשל, אם אמרתי שגם אם מישהו איחר ולא התנצל לא בהכרח צריך לפסול אותו, או אם מישהי התלבשה בצורה לא מתאימה לארגון שלך, או אם מישהו היה לא מאד ידידותי לאנשים מסביב במשרד או ההיפך אם היה ידידותי מדי – גם בכל המקרים הללו, לדעתי, לא בהכרח צריך לרוץ לפסול. משתתפים בסדנה הרבה פעמים מאד מופתעים שלא נגיד כועסים עליי. "אבל איפה עובר הגבול?". חלק מהדיונים הסוערים ביותר שלי היו בקטעים האלה בסדנה.
הרבה אנשים בטוחים שיש common knowledge. שאותו דבר שהקפיץ אותם זה משהו שכולם יודעים ומסכימים עליו. משהו שברור שהוא לא מתאים אלינו לארגון. הכי מצחיק אותי כשאני שומעת את שני הקצוות: לפני כמה שנים בסקר דומה לזה שעשיתי השבוע כתבו לי גם שפוסלים את מי שמבקש קפה וגם את מי שאומר שלא רוצה קפה. אז איך אפשר לנצח בסיפור הזה?
אבל המציאות היא לכל אחד וכל אחת מאיתנו יש משהו שמקפיץ או מפעיל אותו/אותה, ודוקא בגלל שזה כל כך אישי, לדעתי אנחנו צריכים לנטרל אותו בראיונות, למרות שהמוח שלנו מקפיץ אותנו ואומר לנו – זה? זה ממש מוגזם.
2 סיבות מרכזיות שבגללן אני אומרת לנטרל את הדברים הללו שמקפיצים אותנו:
1. זה שראינו משהו בריאיון לא אומר שזה ככה תמיד,
וגם 2. זה שמישהו שונה ממך לא אומר שהוא לא מתאים לתפקיד.
כן, זה תופס גם לגבי איחורים, מסטיק בריאיון, מי שנחמד יותר או פחות לאנשים מסביב במשרד או מתלבש מרושל. גם לגבי עוד הרבה דברים.
בסקר שלי בשבוע שעבר שאלתי מה מקפיץ אותכם במועמדים. מה יגרום להם לא לעבור ריאיון ברוב המקרים. הרשימה בעיניי מדהימה בגיוון שלה. את כל אחת ואחד מאיתנו מקפיץ משהו אחר, למרות שבהחלט יש כמה נקודות שחזרו. אני אשתף רשימה ממש חלקית של התשובות, ואזמין אותך לחשוב מה מהדברים האלה היה גורם לך לפסול את המועמדים ומה לא היה מפריע לך (או יותר מזה – מה מהדברים הללו מאפיין אותך והיה גורם לך להיפסל…)
| שיחת זום מהרכב / הספה / מסעדה מועמדים שהיחס הבינאישי שלהם היה לא מכבד. למשל אם התנהגו בזלזול או בהתנשאות למנהלת המשרד או לשומר התנהלו ב"חופשיות" יתרה במשרד ובמטבח כאלה שבסוף הראיון לא לוקחים איתם את כוס הקפה ששתו לפח או לכיור ומשאירים אותה בחדר בשביל מישהו שיפנה אחריהם מועמדים שאיחרו בלי להסביר או להתנצל אנשים יהירים ועם ביטחון עצמי מופרז. אנשים ששואלים יותר מידי שאלות מקדימות על תנאים, על חניה שלא מוכנים לענות על ציפיות השכר או שישר מתחילים לדבר על השכר שנראים כאילו הרגע התעוררו אלה שלא נותנים למראיין להשחיל מילה. מועמד שהכין קפה וישב עם עובדים לשיחה על החברה | אנשים קשים לבוש מרושל / לא מכובד / ריח לא טוב הערה לא מתאימה או לא מכובדת אין קשר עיןזרוקים / נראות לא מותאמת למעמד הסתבכו בצורה קיצונית עם ההגעה, חניה מעמד שרוצה לתפוס שליטה על התהליך הגיעה עם חולצת בטן לראיון לעסה מסטיק בזמן הראיון אנשים שהווייב שלהם לא תואם את הווייב של המנהל או הצוות שגיאות בשפה חוסר הכנה מובהק (לא מכיר את החברה / התפקיד) מועמדת שהגיעה עם חולצה שקופה וחזיה שחורה מתחת אבל לא רק חוסר המודעות אלא גם העובדה שלא היתה מקצועית אלה שלא מפסיקים לדבר ושמתחילים לענות לך לפני שבכלל סיימת את משפט השאלה |
אני בת של יקית. אמא שלי, בת לאבא שעלה מגרמניה, מקפידה כל חייה להגיע מוקדם, לא לאחר. כשהיא קובעת איתי בסביבות 13:00 רוב הסיכויים שתגיע בין 12:00-12:30. הכל כדי לא לאחר. גם אני בד"כ מקדימה לסדנאות ואירועים ויהיה מאד נדיר שאאחר (למרות שקרה לי פעמיים בעשור האחרון).
ועדיין, למרות זה שעמידה בזמנים זורמת לי בדם, למדתי לא לשפוט אנשים אחרים שמאחרים, ובוודאי שאם הם מאחרים בריאיון לא להניח מזה שהם תמיד מאחרים. אבל אני מודעת לזה שאחת ההטיות הנפוצות היא לקחת את מה שראית ופגשת בריאיון מולך, ולהגיד לעצמך "טוב, אם כזאת היא בריאיון, בטח היא ככה תמיד". זו טעות הייחוס הבסיסית – הנטייה לייחס את האשם לאדם ולא לסביבה או להקשר.
אני מכירה אנשים נפלאים שמאחרים הרבה. ADHD ועוד השפעות חיים יכולים לגרום לאנשים לאחר. זה לא הופך אותם ללא מתאימים לעבודה. אבל זה כן מקפיץ את אלה שתמיד מקדימים, וכל כך קל לפסול. כל כך קשה למצוא עובדים טובים.
אני לא אומרת להתעלם מאיחור, אלא לשים אותו על השולחן. לדבר עליו. לא לשפוט ישר, אלא לנסות להבין מה קרה שם. כי אולי תגלו שהיתה תקלה טכנית והזמינו אותה לשעה שונה משלך. אולי תגלו שהיתה תאונה גדולה בדרך והוא עשה מאמצי על להגיע בזמן. לא כולם ירגישו נוח להתנצל ולהסביר, והתמונה שיש לך בראש תמיד-תמיד-תמיד תהיה שונה מהתמונה שיש לאדם שממולך, פשוט כי ככה אנחנו בנויים.
כמו טעות הייחוס הבסיסית יש עוד הרבה הטיות – נטייה של המוח שלנו להשלים מידע, להסביר לנו מה אנחנו רואים. יש למוח מטרה טובה סה"כ. יש לנו סטראוטיפים כדי לשמור עלינו מסכנות. כדי לגרום לנו לזהות דפוסים בסביבה. אבל בריאיון אסור לנו ליפול לסטראוטיפים אלא לשפוט רק את מי שמולנו ולבדוק אם מה שאנחנו רואים היא לא התנהגות ספציפית לריאיון הספציפי אלא באמת דפוס כללי. וזה ממש לא פשוט.
