אני פריקית של אותנטיות.
באמת לא יודעת איך להיות משהו אחר. אני כנראה לוקחת את זה יחסית לקצה לעומת רוב החברות שלי מסביב. מעולם לא צבעתי שיער. אני לא שמה לק על הציפורניים (ניסיתי פעם אחת בחתונה #1 שלי, וגם שם לא הצלחתי), אני לא מתאפרת כבר כמעט עשור, מאז שאבא שלי נפטר. לא התאפרתי שנה אחרי מותו ואז בתום השנה הראשונה לא הצלחתי לחזור להתאפר. הרגשתי הרבה יותר מדי בנוח בלי איפור. גם בתקשורת שלי עם העולם, אני כותבת כמו שאני חושבת, הכי מהבטן ומהלב, באותו רגע. מאד נדיר שאערוך טקסט שלי, בד"כ רק עוברת לבדוק שאין טעויות כתיב וכו'. חשוב לי שכשפוגשים אותי ירגישו שכבר מכירים אותי. שהתמונות שלי ברשת יהיו עדכניות ברמה של חודשים אחרונים, ושהכתיבה שלי תהיה נטו שלי. בלי AI ובלי אף אחד שעוזר/ת לי לכתוב.
האמת היא שגם כאן, עכשיו, כשאני כותבת לך על "אותנטיות", התלבטתי אם לכתוב עליי או רק על עולם הראיונות, אבל זה מרגיש לי מחובר, קשה לי להפריד.
אחד הדברים שמצחיקים אותי תמיד בסדנאות ראיון זה שכשאני מדגימה בהן איך אני מראיינת, כמעט תמיד אני שומעת את הפידבק "זה בכלל לא נראה ראיון". לפעמים מישהו ישאל אחרי 2-3 דקות "רגע, כבר התחלתם את הראיון?". פשוט שאני לא ממש מאמינה שראיון צריך להיות "כבד" או "פורמלי". להיפך. אני מאד מאמינה בשיחות אותנטיות, כנות, שקופות, בכלל כדרך חיים. ראיון צריך להיות מפגש שמאפשר לארגון להכיר בצורה הכי כנה ופתוחה את המועמד/ת שלפניו/ה, וההיפך. המועמדים יכולים להכיר ככה את הארגון והאנשים שבתוכו. ככל שהשיחה תהיה יותר פתוחה ואותנטית, התהליך הזה יעבוד טוב יותר לשני הצדדים. אז כשאני נכנסת לראיון זה נשמע שיחה רגילה ולא "נעים מאד, ברוך הבא לארגון…" אלא פשוט שיחה זורמת מאיפה שנמצאים באותו רגע.
ככל שאנשים נינוחים ורגועים יותר – הם חושפים יותר את עצמם.
ככל שהם חשים מאוימים, בלחץ, הם נסגרים ו"נאטמים". בטוח שמעת שפעם היו מאמינים ב"להלחיץ בראיון כדי לבדוק תפקוד תחת לחץ" או "להוציא את המועמדים מאזור הנוחות כדי לבדוק איך הם באמת מתפקדים". אסור ליפול למלכודת הזאת. בבקשה בבקשה אל תתנו יד ללהלחיץ את המועמדים שלכם. להיפך. תנו להם להרגיש בנוח. צרו שיחה כמה שיותר נעימה, כנה, אותנטית. כלומר שיחה כנה ופתוחה, בגובה העיניים, לא שיחה פורמלית, מאחורי שולחן גדול ומרוחק.
אותנטית, זה לא ישר לספר על עצמך כדי להרגיע את המועמדים. יש מראיינים שהדרך שלהם לנסות לשבור את הקרח או להתמודד עם מועמדים שקשה להם בשיחה, היא להתחיל לספר על עצמם. זה מרגיש אולי "אותנטי" כי אתם מספרים בכנות על עצמכם, אבל האמת היא שזה מזיז את המיקוד והקשב מהמועמדים, ופוגע במטרה שהיא לשמוע אותם.
ההזמנה היא להיות ממוקדים בהם, ולהשתמש באותנטיות שלך כדי לחזק את ההקשבה אליהם.
אפשר למשל להסביר למה את שואלת את השאלה הזאת. משפט כמו "אני שואלת אותך על קונפליקטים בצוות, כי בארגון הזה, הרבה פעמים חשוב לאנשים להציג את העמדה שלהם ולכן יש הרבה מקרים של קונפליקטים או חוסר הסכמה בצוות. חשוב לי להבין איך פעלת במקרים כאלה בעבר כדי להבין איך יהיה לך להיכנס לתוך הצוות שלנו".
זה הסבר אותנטי, שלא מזיז את הפוקוס מהמועמדים, אלא מסביר להם למה שאלת את השאלה ויוצר מרחב בשבילם לתת דוגמאות רלוונטיות מההיסטוריה האישית של כל אחת או אחד מהם.
אותנטיות חשובה גם בהצגת הארגון והמנהלים. חשוב שיפגשו את המנהלים המגייסים גם אם זה מנהל קשוח במיוחד. חשוב לא להציג איזו תמונה ורודה מדי, אבל באותה נשימה גם לא שחורה מדי. אל תיפלו למלכודת של "האיומים". אלה ש"שופכים" על המועמדים את כל מה שהולך להיות קשה ורע בתפקיד, כדי שרק מי ששמע הכל ועדיין מוכן להתקדם, יעבור את המשוכה של ההפחדות.
מתוך המקום האותנטי, השקוף, אני מאד ממליצה תמיד לעשות סרטונים שמראים את האנשים והתפקיד, את הצוות. סרטונים אפילו בטלפון, לא מעובדים בצורה "נקייה" מדי. לא להביא שחקנים, או איזה פרזנטור חיצוני למכור את הארגון. העובדים הם הפרזנטורים הטובים ביותר שלכם. תנו להם את הבמה לספר על העבודה, על הארגון ולהציג מה הם אוהבים בתפקיד (וגם מה פחות).
אני מזמינה אותך לחשוב על תהליך הגיוס שלכם ולשאול את עצמך – האם התהליך אותנטי, שקוף, כנה. מציג את הארגון בדיוק כמו שהוא, משלב הפרסום והשיווק, דרך תהליך המיון והראיונות, ועד הקליטה לארגון. ואם יש מקומות שמרגישים בהם "ריחוק" או פורמליות, שווה לחשוב איך להטמיע כלים שמייצרים שיח יותר אותנטי, בגובה העיניים. פחות "קר ומנוכר". כזה שאנשים יתחברו אליו יותר. בעידן המאתגר שלנו, זה יכול לעשות את כל ההבדל.
