מרץ 10
חלומות מתגשמים
icon1 מאת: מורית | icon2 אישי | icon4 10 במרץ, 2015| icon3אין תגובות »
הפוסט נצפה : 1,112 פעמים |

בחודשים האחרונים אני עוקבת בפייסבוק אחרי יובל אברמוביץ' שכתב את הספר המעולה "הרשימה", (ואת ליידי לייק החדש ועוד 2 קודם). בשבועיים האחרונים קוראת ממנו כל פעם עוד קצת ונהנית מהגישה, מהדוגמאות החיות ומהחיבור האישי שלי. אני מאד מאמינה בכמה עקרונות שיובל מספר עליהם, ומרגישה שאני חיה ככה כבר הרבה שנים (אם כי על פחות "סטרואידים" טבעיים שנראה שיובל חי עליהם, כי הוא כמו סוג של פצצת אנרגיה מרתקת).

אחד הדברים שהטרידו אותי כשקראתי את הספר היה שאני לא כתבתי לעצמי הרבה רשימות במשך השנים ומצד שני כל הזמן העולם שלי התהפך, השתנה, התקדם. ניסיתי להבין מה קידם אותי, האם אני באמת מנסה להגשים חלומות, אם דברים "קורים מעצמם" ואם אני מפספסת משהו בדרך. ניסיתי לחפש איפה בכל זאת קיים החיבור שהרגשתי בבטן כשקראתי את הספר, לרשימות, ל"צעקה" לעולם ולהגשמה של החלומות.

מצאתי 3 סוגים של רשימות שכן עשיתי (ונשמתי קצת לרווחה. מודה).

1. בכל יומולדת בשנים האחרונות כתבתי פוסט יומולדת ששיתפתי בו את החברים בפייסבוק, הלקוחות בעסק הקודם, ואנשי קשר רבים. משהו בתהליך הזה גרם לכך שלקראת היומולדת בשנים הללו הסתובבתי עם הרשימה שלי שנבנתה בראש לקראת הכתיבה.  הפוסט, הבקשות שלי מעצמי ומהעולם ליוו אותי ושינו את מהלך החיים שלי בחודש שלפני, ותמיד בפוסט היומולדת היה סוג של סיכום והתחלה חדשה.

2. באירועי חיים משמעותיים, שאולי החשוב בהם הוא יום הגירושין שלנו, כתבתי פוסטים שמשתפים בצורה מסוימת את התחושות שלי לעולם. את הרצון להלאה. בעקבות זה הרבה דברים קרו. פידבקים מאנשים שהרגישו שקיבלו השראה, ופניות שהגיעו גם חודשים ושנים אחרי מחברות שרצו להתייעץ על תהליכים דומים. בעקבות אירוע אחר שכתבתי עליו הקמתי קבוצה בפייסבוק לחברות בדרך לפרק ב' בזוגיות, ומבחינתי זה עוד סוג של רשימה ש"צועקת".

3. הסוג האחרון שעליו דוקא רציתי לספר היה לוח החזון שלי.

לפני שנתיים ענבל רווח המקסימה הזמינה אותי לסדנת לוח חזון. היא שאלה אותי בדרכה הקסומה: "התבואי הערב? יהיה מדהים, את תאהבי את זה. את, הלב שלך והיקום החמוד". באותו ערב לא הסתדר, וגם כמה חודשים אחרי הברזתי, אבל ב-8 בספטמבר 2013 לקחתי את עצמי סוף סוף ונסעתי עד מושב בית הלוי בשרון, עם בטן מלאת מערבולות והתרגשות גדולה.

מאותו ערב יצאתי עם לוח חזון שאספתי בו כמה תמונות/רעיונות לשים לנגד עיניי:

אז מה היה לי שם?

בלי להיכנס לפרטים מדויקים ממש בלוח – דמיינתי וחלמתי על זוגיות, סקס, חום והרבה אהבה; חברות טובות, אלכוהול והרבה ביחד, פסנתר לאיילי הצעיר שלי שאז התחיל לנגן, והרבה זמן כייף עם הילדים וטיולים עם הילדים בעולם; ספריה בסלון. (חלום שליווה אותי הרבה הרבה שנים ובשנות הנישואים היה לי ברור שלא יעבור את אישורו של בן הזוג), בצד העסקי – ליזום, להשפיע על הרבה נשים ואנשים, לעבוד עם קבוצות של אנשים שונים ומגוונים, צילומים בטבע, חופשות, לחזור לספורט שאהבתי והפסקתי, להיות אמיצה, חזקה. (בלי לשים לב כל הנשים הבטוחות שבחרתי הן עם שיער ארוך ומתולתל); כסף ושפע.

כשהראיתי לאורי הגדולה שלי הערב את לוח החזון היא שמה לב לאישה שעושים לה מסאז', ושאלה אם רציתי להיות יותר רגועה ושלווה. לא זכרתי אפילו למה בחרתי אותה, אבל הופתעתי להגיד בקול רם שבאמת החיים שלי הרבה יותר שלווים מבעבר, ועוד יותר שמחתי שאורי שלי שמה לב לזה, ורואה אותי ככה, וגם שותפה מלאה לתהליך שלי.

מכל מה ששמתי לי שם המון דברים התגשמו, כשבאותה נקודה כמעט כלום לא היה ברור או מתוכנן. חודשיים אחרי הסדנה קניתי לי חזיה סגולה בדיוק כמו בתמונה. אחסוך לכם את הרכישה המשמחת, אבל מיד כשקניתי שלחתי לענבל לראות את הקסם – החזיה שהמוכרת הביאה שתאמה את זו שבלוח.

בקיץ האחרון שיפצתי את הבית והכנסתי סוף סוף ספריה לסלון. חלום גדול שהתגשם. לאיילי יש פסנתר שאז רק חלמתי עליו, והוא השתלב בבית המשופץ שאז רק ידעתי שאני צריכה ורוצה לקדם.

חוויתי השנה אהבה גדולה, קשר עמוק ששינה לי מקצה לקצה כל כך הרבה דברים בראייה שלי ושל העולם שייקח לי עוד הרבה זמן להבין ולתאר.

צילמתי המון המון טבע השנה. כייף ואושר גדול, שלווה אדירה שהצילום מכניס לי לחיים. הנה כמה דוגמיות:

חברות טובות שהקשר התרופף איתן חזרו לחיי, ואחרות עזבו, אבל ללא ספק היו לא מעט בילויים חברתיים, ובירה ויין זרמו חופשי ;)

גידלתי שיער! אחרי 23 שנים כקצוצה, החלטתי לגדל. נהניתי מכל רגע בדרך, ומשהו באומץ ובחופש של "אמיצה" שבזמנו בחרתי ללוח, מרגיש לי מאד נוכח בחיים שלי היום.

ובעולם העסקי, כמה חודשים אחרי לוח החזון התפטרתי מהתפקיד כשכירה והתחלתי לבנות את העסק שלי שעבר אינסוף תהפוכות ומתחיל להתגבש ולהתמקד. עבדתי עם קבוצות ובודדים, ואני מרגישה ששם בקרוב מאד התמונה ששמתי תהיה מאד מחוברת למציאות שלי.

זו היתה שנה של צמיחה עצומה עבורי בחיבור עם הילדים, בהבנה העמוקה שלי אותם ואת החלומות שלהם, ובכמות ואיכות הזמן ביחד. נשאר לנו החלום המשותף של טיולים רבים בחו"ל, ואין לי ספק שגם הם יגיעו…

ולא מופיעים בלוח אבל זה בעיקר כי הם מציאות ולא חלום, ואיתי כבר הרבה שנים – ההורים האהובים שלי דרורה ואבינעם, האח והאחיות האהובים איריס ברק ושירה, והמשפחות שלהם, איתי, תומכים, מייעצים, מחבקים ואוהבים בכל התלאות והמהפכים. אהבה ללא תנאי וללא דרישות, למרות השורשים הפולניים, אין כמעט "רגשי", אין התחשבנות או ביקורת. יש תמיד אהבה גדולה ותמיכה, ודאגה גם – כמו שאמא שלי אומרת, כי זה התפקיד שלהם לדאוג. אוהבת אתכם מאד.

מאי 31
העין השלישית שלי
icon1 מאת: מורית | icon2 אישי | icon4 31 במאי, 2014| icon3אין תגובות »
הפוסט נצפה : 1,130 פעמים |

מאז הגירושין, בשבת בבקרים שאני לבד ולפעמים גם באלה שהילדים איתי ופשוט ישנים עד מאוחר, אני יוצאת לסיבוב ארוך עם הכלבה ומצלמת. כל פעם בפינה אחרת. לפעמים במסלול מוכר, רק הסביבה משתנה מתוך עונות השנה או החגים, ולפעמים עושה גיחה לאזור חדש. חוקרת את השטח ברגליים ודרך המצלמה שהפכה להיות כמו עין שלישית.

במיסטיקה, המונח העין השלישית מתייחס לאיבר בלתי-נראה הקיים, כביכול, בגוף האדם הממונה על הידיעה ועל החזון. אני מצלמת ומצלמת, אוספת המון תמונות, ומאוחר יותר – לפעמים אחרי שנים, כשכותבת פוסט בבלוג, פתאום אחת התמונות מתחברת. לפעמים התהליך הפוך. אני משוטטת בין הצילומים ואחת התמונות מעוררת את התחושות והמילים.

חיפשתי דרך לשתף בתמונות שאוהבת והחלטתי להתחיל כאן, בבלוג האישי, ואולי בהמשך יהיה דף לצילומים.

מעולם לא למדתי לצלם ואני מניחה שזה ניכר ושצלמים מקצועיים יגידו שיש לי מה ללמוד. לא מתיימרת להיות "צלמת" או אשת מקצוע. זו הדרך שלי לשתף בדיאלוג שלי עם העולם. בחיבור בין מה שקורה לי בפנים, בלב, בראש, לבין מה שרואה בחוץ. הטבע שגדלתי בו כבת של בוטנאי ומורה, אמא ואבא אוהבי טבע וטיולים, הוא חלק ממני (מתחיל בשם שלי וממשיך בכל שנות הילדות). הצילום עוזר לי להחזיר משהו מהטבע הזה ליום יום שלי.

הנה כמה תמונות שצילמתי ואהבתי בשנה האחרונה.

יוני 14
לעורר יזמים צעירים כבר ביסודי
icon1 מאת: מורית | icon2 אישי | icon4 14 ביוני, 2013| icon32 תגובות »
הפוסט נצפה : 1,782 פעמים |

השבוע היה "יום קמפוס" בבית הספר של הבנים.
ההורים מוזמנים לשיעור ביום שישי, לספר על מה זה אומר
לעבוד בעבודה שלהם (או תחביב).

קצת חששתי, כי אני וכיתה של ילדים (X2 כיתות, ב' וה'),
נשמע לי משהו די מלחיץ. תנו לי 400 מבוגרים,
אני אסתדר.
30-35 ילדים נשמע לי מאיים לגמרי.

החלטתי לדבר איתם על להקים עסק.

אני מלווה ביום יום עסקים קטנים, במסגרת "הרדוף ליווי עסקי".
הלקוחות שלנו הם בעלי עסקים שרוצים
לקבל כלים להכניס מנגנונים של גיוס לקוחות (שיווק)
ומכירות, לעסק הקטן.

אני רואה כל יום, כמה קריטית התפיסה שמגיע איתו היזם,
או היזמית, האמון בעצמם, בדרך שלהם וביעד.
מי שמאמין בעצמו ובטוח שיש לו מה לתת ללקוחות,
יכול להגיע למרחקים מדהימים.
מי שרגיל שמסבירים לו כמה הוא כשלון, מדמיין,
מציע שטויות, חולם, מפנטז – עלול להאמין ל"רעש" מסביב,
ולהפסיק לדמיין.

המשך קריאה »

דצמ' 27
יומולדת 42 – השנה הדרמטית בחיי
icon1 מאת: מורית | icon2 אישי | icon4 27 בדצמבר, 2012| icon3אין תגובות »
הפוסט נצפה : 1,493 פעמים |

השנה הדרמטית ביותר בחיי…
אין דרך אחרת לתאר את השנה הזו.
באמת.

כשאני קוראת את הפוסט שהעליתי פה ביומולדת 41, אני מוצאת אותי לפני שנה נשענת על הרבה תמיכה, כוחות, משפחה וחברים מסביב, בשנה שניסיתי למצוא את הדרך בהרבה צירים בחיים.
השנה – מצאתי.

מצאתי שברוב ערוצי החיים שלי הייתי בשביל הלא נכון עבורי, ובהתפצלות השבילים ביער, שרוברט פרוסט כבר כתב עליה מזמן, החלטתי השנה לבחור בשביל האחר.
בעצם מוצאת את עצמי, בכל אחד מהצירים המרכזיים בחיים – בדרך חדשה לגמרי. רכבת הרים כל בוקר מחדש.

בזוגיות, אחרי 15 שנים ביחד, ו-13 שנות נישואין, יעקב ואני החלטנו להיפרד. החותמת הרשמית בתעודה תגיע בעוד חודש בדיוק, אבל בעצם מתחילת השנה אני בסטטוס ה"פורמלי/לא פורמלי" של פרודה.
זו באמת היתה ההחלטה הכי דרמטית שהחלטתי (החלטנו) השנה, ואולי בכל החיים, במידה רבה יותר דרמטית מההחלטה להתחתן בזמנו. המערבולות שהגיעו אחריה היו (ועודן) כמו After Shocks אחרי רעידת אדמה. חלקן קטנות וחלקן גדולות, ואני למזלי הגדול נפרדתי מאיש מאד מיוחד. בהחלט מברכת על מזלי הגדול שיעקב בחיי, שהוא האבא של ילדיי, וחבר שלי. מקווה שנצליח בשנים הבאות לשמור על החברות, על שיתוף הפעולה ועל החיבור המיוחד שהחזיק אותנו הרבה שנים ביחד.

בהורות, להיות פתאום אמא לבד איתם. יש כמובן אבא – אבל בבית שלו, וכל אחד מאיתנו צריך לקבוע חוקים חדשים, למצוא איזונים נכונים, לא ליפול לכל מניפולציה (ואני *בקלות* נופלת לתוכן). בשלב כלשהו עשיתי מנוי לספארי ולגן החיות התנכ"י, מצאתי את עצמי שם (כמעט) כל הזמן. נהנית כשהם נהנים, יותר זמן נטו עם כל אחד מהם ועם הפעילויות שהם אוהבים לעשות. בהדרגה מגלה את הכפתורים המיוחדים של כל אחד, שמתחדדים ונהיים מורכבים יותר דוקא סביב הפרידה והשינויים שהיא מייצרת בבית.

בעבודה, כמעט במקביל להחלטה על הפרידה, אמיר הרדוף הזמין אותי להנחות קבוצה מדהימה של בעלי עסקים במסגרת קורס "קפיצת הדרך". הקבוצה נפתחה יומיים אחרי שיעקב ואני נפרדנו, וליוויתי אותם בתהליכים המרתקים שהם עברו עם העסק. הם ליוו ומלווים אותי בתהליכים שלי. התמזל מזלי (כמו שבירך אותי היום עופר החבר בקבוצה), שהעבודה שלי היא לעזור לאנשים להעז ולהגשים את עצמם. כמה שבועות אחרי הכניסה לליווי הקבוצה אמיר הזמין אותי להיות שותפה ניהולית איתו בעסק, ותוך מספר חודשים סגרתי את הפעילות שלי ב HRD.

הפרידה מ-HRD, ממנהלות הגיוס שעבדתי איתן צמוד, משלומית בן דוד שאני אוהבת כל כך ונהניתי מהיום-יום איתה, היתה מורכבת – אבל אני שלמה עם ההחלטה ויודעת שהיא תיקח אותי ואת שלומית קדימה.

החל ב 1/1/13 אכנס לתפקיד מנכ"ל הרדוף ליווי עסקי, ואעבוד עם אמיר כיו"ר החברה. אני חלק מ"משפחת הרדוף" כבר יותר מ-3 שנים, אבל השנה האחרונה… כמעט אין מילים.

אני מרגישה ברת מזל מאין כמוה, על הזכות לעבוד עם שותף מקצועי, ערכי, ומוביל כמו אמיר הרדוף, אני נהנית כל יום מהעבודה בצוות של הרדוף, יעל סילברמן המדהימה, וכל הצוות (שגדל מאד השנה), קיבלו אותי בזרועות פתוחות, ואני לומדת מהם כל יום. בעלי העסקים שאני מלווה באופן אישי, ואנחנו מלווים בקבוצות של מנטורים אחרים, מפתיעים ומרגשים בהצלחות העסקיות הגדולות שלהם, באכפתיות ההדדית, ברצון להביא הרבה טוב לסובבים אותם. החברים הקרובים בקבוצת הפלטינום, המנטורים. באמת משפחה מדהימה.

מתנה אמיתית להיות חלק מקבוצה מדהימה כזו.

אני עם עצמי – לומדת איך ליהנות מהלבד שלי עם עצמי, קניתי מצלמה נהדרת, ואני נהנית מתחביב שמזמן הנחתי בצד, קוראת ספרים, ועוד.

אחד האתגרים/תענוגות/בילויים הכי גדולים חוזר לעולם הגברים בחיי, לאהבה או לזוגיות.
יכולה לספר פה (רק מה שלא R/X Rated) -
שאני מרגישה ברוב הפעמים כאילו חזרתי לגיל 16/17. לפעמים בגלל שחוגגת ומתהוללת כמו ילדה, לפעמים כשנשבר הלב ובוכה ומייללת, ממש כמו בגיל 17. בסופו של דבר, נהנית להרגיש את כל הקצוות. כשטוב – אז הכי טוב שיכול להיות. כשרע – אז גם.

ביליתי אתמול בלילה באיסוף תמונות מאנשים ואירועים שעשו לי את השנה. יש עוד שלא מופיעים כאן, אבל קרובים לי ללב, ואחרים שפשוט גיליתי שאין לי תמונות איתם, אז סליחה אם פספסתי…

ובסוף – לכל המברכים פה על הקיר בפייסבוק, לחברים הקרובים פיזית כמו אלה הוירטואליים, אוהבת אתכם מאד, תודה גדולה על כל החום והאהבה!

שתהיה שנת 2013 לכולם ושנת ה-43 שלי לעצמי – שנה נהדרת!!

מאי 10
מה תגידו לחבר/ה שמספר/ת לך שנפרד/ה מבן/בת הזוג?
icon1 מאת: מורית | icon2 אישי | icon4 10 במאי, 2012| icon3אין תגובות »
הפוסט נצפה : 1,742 פעמים |

מה תגידו לחבר/ה שמספר/ת לך שנפרד/ה מבן/בת הזוג?

בשבועיים האחרונים, בלי להתכוון, ערכתי מחקר סוציולוגי/פסיכולוגי שהתחיל בהפתעה,
והמשיך בסקרנות לגלות עוד. התוצאות קצת הממו אותי, והחלטתי לשתף.
לא בטוחה אם הייתי צריכה להיות מופתעת, אבל המציאות היתה כזו.

יעקב ואני נפרדנו לפני חודש.

אחרי ש"זה קרה". שהיה פורמלי (=שינינו את הסטטוס בפייסבוק),
יצא לי לספר לכמה אנשים, והתגובות נעו בין שני קצוות:
אני מצטער/ת לשמוע או משתתפ/ת בצערכם,
וממול:
מזל טוב, בשעה טובה.

ברוב המקרים, מי ששמע על התוצאה (=הפרידה), לא הכיר כלום מהרקע,
והגיב אוטומטית, אינסטינקטיבית, מהבטן.
מאד הופתעתי במקרים הראשונים.
בעיקר, התקשיתי להכיל את ה"משתתפים בצערכם",
ומצאתי את עצמי מתעצבנת שאני צריכה לנחם את התומכים,
להגיד שהכל בסדר, נפרדנו ברוח טובה, חברים טובים,
הילדים בסדר, הכל בסדר.

גם ה"מזל טוב" או ה"בשעה טובה" הפתיעו – שוב,
כי בלי להכיר את הרקע, איך אתם יודעים מה אני מרגישה?

ואז הבנתי.
נפל האסימון שאנשים מגיבים מהבטן הפרטית.
מהפחדים שלהם, מהחששות שלהם, שאולי זה יקרה להם,
מהדאגה לנו (לא מעט אוהבים ואהובים הגיבו בחשש גדול),
מהרצון של חלק להיפרד מבני זוגם, ואולי אפילו קנאה (בחלק מהמקרים),

התחלתי כאמור סוג של מחקר: כל תגובה – שאלתי למה כך מגיבים,
ניסיתי להבין מה עובר לאותו מגיב כשהוא מגיב בדרכו.

מעטים… ממש בודדים, הגיבו קודם כל ב"ואיך את עם זה"?
הבינו שבנקודה כזו, כדי להגיב "נכון" צריך להבין מה אני מרגישה.
גם אחרי שדיברתי על עניין התגובה, היה קשה לחלק לנתק את עצמם,
את ההיסטוריה שלהם, את מה שמכירים מזוגות אחרים שנפרדו,
מהתגובה והתחושה לגבינו.
חלק סיפרו שהיינו עבורם "זוג מושלם" – אם בארזים נפלה שלהבת וכו'.

ככל שחשבתי על הסיפור, התחברתי לזיכרון העזיבה של אינטל,
וההחלטה להיות עצמאית.
התגובות נעו בין "איזה אומץ" ל"כמה מפחיד",
שוב – כל אחד ממקומו, פחדיו ורצונותיו…

התלבטתי מאד אם לכתוב ומה.
בסופו של דבר הבנתי שמה שרציתי לשתף פה, היה ההצעה:
כשחבר/ה מספר/ת לך על שינוי בחיים – שנייה לפני התגובה "מהבטן"
תשאלו "ואיך את עם זה? איך אתה?"
תבינו לאן נושבת הרוח. תנו לאדם עצמו לקבוע את הטון, ואל תנחמו אם אין צורך,
כמובן אל תשמחו אם הסיפור מצער…

כל כך קל לנו לשפוט, להניח הנחות,
בסופו של דבר, בתהליך של פרידה – כמו בכל שינוי בחיים,
אנחנו מקווים לצמוח, להגיע למקומות טובים יותר,
והתקווה היא שחברינו, אוהבינו ומכרינו ילוו אותנו בדרכנו.

תוספת לבלוג – הפוסט הזה פורסם קודם בפייסבוק שלי,
והוצפתי בתגובות חמות ואוהדות,
ואחת שפחות וזה גם בסדר.
והוא יצר אצלי מצד אחד מערבולת גדולה,
כולם "רואים לי"
ומצד שני הזדמנות נדירה לשמוע באופן אישי מהרבה שפנו
וכתבו באופן פרטי
ושיתפו בסיפורי הפרידה שלהם.

אני בסדר. לכל מי שלוקח את הצעתי לשאול – "ואיך את עם זה?".
מגלה דברים חדשים על עצמי כל יום.
ממש. כל יום.
וזה לפעמים קשה, לפעמים מרגש עד דמעות
ודורש התמודדות עם כל מני שדים שלא זכרתי וחשבתי עליהם
הרבה הרבה שנים.
אבל זה טוב לי… לומדת להכיר את עצמי מחדש,
ועל זה מברכת.

דצמ' 27
פוסט יומולדת 41
icon1 מאת: מורית | icon2 אישי, אמהוּת, עסקים | icon4 27 בדצמבר, 2011| icon321 תגובות »
הפוסט נצפה : 3,500 פעמים |

אז זהו.

הגעתי ליום היומולדת.

הפוסט הזה מסתובב לי בראש כבר כמה ימים טובים…
מקווה שאצליח להוציא אותו שלם החוצה,
כמו שהוא נשמע לי בתוך הראש.

היתה שנה מאתגרת - קצת כמו המשק,
עליות וירידות.
רציתי לשתף קצת במקורות הכוח שמצאתי השנה.

המשקל (יעד אישי, מתכון מנצח לא מחליפים)

אחרי שנתיים של כיוון כללי של ירידה במשקל,
פתאום סביב תקופה כללית מאתגרת
פתאום הוא התחיל לעלות,
התנתקתי מ"שומרי משקל" והוא עלה עוד יותר.
גיליתי שאם יש משהו שעובד, אני צריכה לחזור אליו,
ולא לוותר לעצמי.
עוד רחוקה מהמשקל שרוצה להיות בו,
והרחקתי את עצמי השנה בעוד כמה קילו,
אבל שומרת את היעד בראש, ולא מוותרת.
חזרתי החודש לקבוצה, ואחזור שוב השבוע. ושבוע הבא.
והנה – כתבתי את זה כאן, אז זה יקרה. המשך קריאה »

« הקודם