מאת: מורית | 
10 במאי, 2012| 
מה תגידו לחבר/ה שמספר/ת לך שנפרד/ה מבן/בת הזוג?
בשבועיים האחרונים, בלי להתכוון, ערכתי מחקר סוציולוגי/פסיכולוגי שהתחיל בהפתעה,
והמשיך בסקרנות לגלות עוד. התוצאות קצת הממו אותי, והחלטתי לשתף.
לא בטוחה אם הייתי צריכה להיות מופתעת, אבל המציאות היתה כזו.
יעקב ואני נפרדנו לפני חודש.
אחרי ש"זה קרה". שהיה פורמלי (=שינינו את הסטטוס בפייסבוק),
יצא לי לספר לכמה אנשים, והתגובות נעו בין שני קצוות:
אני מצטער/ת לשמוע או משתתפ/ת בצערכם,
וממול:
מזל טוב, בשעה טובה.
ברוב המקרים, מי ששמע על התוצאה (=הפרידה), לא הכיר כלום מהרקע,
והגיב אוטומטית, אינסטינקטיבית, מהבטן.
מאד הופתעתי במקרים הראשונים.
בעיקר, התקשיתי להכיל את ה"משתתפים בצערכם",
ומצאתי את עצמי מתעצבנת שאני צריכה לנחם את התומכים,
להגיד שהכל בסדר, נפרדנו ברוח טובה, חברים טובים,
הילדים בסדר, הכל בסדר.
גם ה"מזל טוב" או ה"בשעה טובה" הפתיעו – שוב,
כי בלי להכיר את הרקע, איך אתם יודעים מה אני מרגישה?
ואז הבנתי.
נפל האסימון שאנשים מגיבים מהבטן הפרטית.
מהפחדים שלהם, מהחששות שלהם, שאולי זה יקרה להם,
מהדאגה לנו (לא מעט אוהבים ואהובים הגיבו בחשש גדול),
מהרצון של חלק להיפרד מבני זוגם, ואולי אפילו קנאה (בחלק מהמקרים),
התחלתי כאמור סוג של מחקר: כל תגובה – שאלתי למה כך מגיבים,
ניסיתי להבין מה עובר לאותו מגיב כשהוא מגיב בדרכו.
מעטים… ממש בודדים, הגיבו קודם כל ב"ואיך את עם זה"?
הבינו שבנקודה כזו, כדי להגיב "נכון" צריך להבין מה אני מרגישה.
גם אחרי שדיברתי על עניין התגובה, היה קשה לחלק לנתק את עצמם,
את ההיסטוריה שלהם, את מה שמכירים מזוגות אחרים שנפרדו,
מהתגובה והתחושה לגבינו.
חלק סיפרו שהיינו עבורם "זוג מושלם" – אם בארזים נפלה שלהבת וכו'.
ככל שחשבתי על הסיפור, התחברתי לזיכרון העזיבה של אינטל,
וההחלטה להיות עצמאית.
התגובות נעו בין "איזה אומץ" ל"כמה מפחיד",
שוב – כל אחד ממקומו, פחדיו ורצונותיו…
התלבטתי מאד אם לכתוב ומה.
בסופו של דבר הבנתי שמה שרציתי לשתף פה, היה ההצעה:
כשחבר/ה מספר/ת לך על שינוי בחיים – שנייה לפני התגובה "מהבטן"
תשאלו "ואיך את עם זה? איך אתה?"
תבינו לאן נושבת הרוח. תנו לאדם עצמו לקבוע את הטון, ואל תנחמו אם אין צורך,
כמובן אל תשמחו אם הסיפור מצער…
כל כך קל לנו לשפוט, להניח הנחות,
בסופו של דבר, בתהליך של פרידה – כמו בכל שינוי בחיים,
אנחנו מקווים לצמוח, להגיע למקומות טובים יותר,
והתקווה היא שחברינו, אוהבינו ומכרינו ילוו אותנו בדרכנו.
תוספת לבלוג – הפוסט הזה פורסם קודם בפייסבוק שלי,
והוצפתי בתגובות חמות ואוהדות,
ואחת שפחות וזה גם בסדר.
והוא יצר אצלי מצד אחד מערבולת גדולה,
כולם "רואים לי"
ומצד שני הזדמנות נדירה לשמוע באופן אישי מהרבה שפנו
וכתבו באופן פרטי
ושיתפו בסיפורי הפרידה שלהם.
אני בסדר. לכל מי שלוקח את הצעתי לשאול – "ואיך את עם זה?".
מגלה דברים חדשים על עצמי כל יום.
ממש. כל יום.
וזה לפעמים קשה, לפעמים מרגש עד דמעות
ודורש התמודדות עם כל מני שדים שלא זכרתי וחשבתי עליהם
הרבה הרבה שנים.
אבל זה טוב לי… לומדת להכיר את עצמי מחדש,
ועל זה מברכת.
