בת כמה חודשים, עם אמא - דרורה, ואיריס - אחותי הגדולה

בעוד קצת יותר משעתיים אני חוגגת 40

האמת היא שאני חוגגת 40 כבר שנה שלמה. בתור ילידת סוף דצמבר, כבר מינואר אני מרגישה שהגעתי לגיל העגול, שהחלפתי קידומת. החברים שלי חוגגים 40, אני מוזמנת למסיבות 40, יעקב "השיג אותי" וחגג לפני 9 חודשים (חגגנו יחד ברומא). האמת היא גם שבמשך כל השנה בדקתי עם עצמי האם כבר הגעתי למשבר. משבר גיל ה-40 כמובן. המסקנה היא, שכנראה היו משברונים קטנים בדרך, אבל באופן כללי – לגמרי חוגגת השנה.

באופן כללי, כששאלו אותי בעבר אם אני עוברת משבר, אם קשה לי עם הגיל שלי – תמיד אמרתי – לא. טוב לי. בכל שנה שעברה תמיד שמחתי עם ההישגים והדברים שהגעתי אליהם. הדבר האחרון בעולם שהייתי רוצה הוא לחזור עכשיו לקשיים שאני זוכרת בתיכון, בצבא או בלימודים באוניברסיטה. אולי הייתי צעירה יותר, או יפה יותר, אבל באמת – פשוט טוב לי היום, איפה שאני, עם מי שאני, איך שאני.

לא שאין לי דברים שרוצה לשנות בעצמי, או אחרים שרוצה להשיג. אבל מבחינתי – המבט הוא קדימה. לא געגועים/חרטות על העבר, על דברים שלא הספקתי או פיספסתי. לגמרי לא. משתדלת גם לחיות את חיי ככה שלא יהיו לי "חרטות" (במלעיל, בהגייה ירושלמית).

בסופשבוע האחרון חגגתי עם יעקב בצימר בראש פינה את חגיגות היומולדת. טיילנו, ראינו נוף, דיברנו הרבה, ובמידה רבה אפשר להגיד שהגעתי לסיכומים עם עצמי לקראת השנה החדשה, העשור החדש – בחיי ובכלל. טוב זו גם פריבילגיה של ילידי סוף דצמבר: החלטות יומולדת תמיד מתחברות ל- New Year's resolution. ההחלטות שלי עם עצמי לשנה החדשה.

מניסיון העבר, כששיתפתי אחרים בהחלטות שלי, זה עזר לי להגשים אותן, אז בחרתי לשתף כאן בבלוג, אחרי הרבה זמן שלא כתבתי בו, ואחרי שבעצם הפרדתי בין הבלוג שלי האישי לבלוג המקצועי בתוך האתר של HRD. אז בעצם זה הפוסט הראשון שלי בבלוג ה"מחודש" – על אמהוּת, עסקים ומה שביניהם. מהסתכלות על ההחלטות שלי לשנה החדשה, החיים שלי באמת נעים בין הצירים האלה. וגם מול הציר שלי – מול עצמי.

אז אחרי ההקדמות הארוכות: ההחלטות שלי לשנה החדשה – 2011, שנת ה-41 שלי:

• להקדיש יותר זמן לעזור לילדים שלי במקומות שמאתגרים אותם: כל אחד והמקומות שלו. כתיבה, ספורט, יצירתיות. התרגלתי יותר מדי לתת להם "להעסיק את עצמם", כי זה נוח, וכי זה מה שהם רוצים ואוהבים. אבל אני מרגישה שיש שם מקומות שהם צריכים אותי יותר ואני צריכה להרגיש שאני יותר איתם. לא בטוחה כמה הם יתנו לי להיות שם, אבל החלטתי השנה באמת לנסות.
• להיות פחות ביקורתית: זה לא חדש לי. עניין הביקורתיות שלי. מלווה אותי כנראה כל חיי. משהו תורשתי/במשפחה/שלי מעצמי. כנראה המשך קריאה »

"תלמדי את אמא שלי על פייסבוק" – זה מה שביקש ממני ילד בכיתה של בני לפני כמה ימים.

המשפט הזה מהדהד לי מאז אותו מפגש, והתחבר ברוב עוצמה השבוע, כששוחחתי עם עמיתה לתחום – שפועלת כבר הרבה שנים בתחום הגיוס. שוחחנו על הנושא של פייסבוק, השאלות – אם להיכנס לרשת, וההשלכות שיש לרשת על הילדים שלנו

וידאו-פוסט קצת מבולבל אבל קצר (והשתדלתי מאד – לעניין).

(אם אתם קוראים את העדכון הזה ב RSS – צריך להיכנס לבלוג עצמו כדי לראות את הסרטון)

על הסדנאות שלנו לגיוס ברשת: http://www.hrd.co.il/web-recruiting

אחרי כמה שנים בהן בעיקר כתבתי פוסטים, החלטתי לצעוד בעקבות אחותי האהובה והמוכשרת ובעקבות המלצות צוות יוג'ימדיה – אלופי יצירת המדיה בוידאו לאינטרנט, חברינו הטובים ג'יוואן ויואב, ולצרף מדי פעם גם פוסטים בוידאו.

והנה הפוסט הראשון שהסתובב לי בראש הרבה זמן – הסברתי בסרטון למה אני חושבת שמגייס/ת לא צריכ/ה להיות נחמד/ה – אפילו אם "לא נעים" לה. מאד אשמח לתגובותיכם – כאן בבלוג בתגובות למטה (גם בכלל תגובות למעבר לוידאו… מה דעתכם?).

אם אתם מקבלים את הבלוג בדוא"ל או ב RSS תצטרכו ללחוץ על הקישור לפוסט המקורי באתר כדי לראות את הסרטון המלא (7 דקות בלבד)

בת 14, כיתה ט בארה"ב

הפעם פוסט אישי במיוחד – מסיפורי הילדוּת שלי לעל ההתמכרות שפיתחתי בחודשיים האחרונים לספורט, ומתוכה על התובנה שלי לגבי 4 הצעדים שאני ממליצה עליהם כדי להיכנס לגיוס עובדים ברשת.

אני זוכרת מילדוּתי, מימי בית הספר היסודי, איך – כמו בכל הסרטים, שני ראשי קבוצות עומדים ובוחרים אחד אחד את חברי הקבוצה שלהם, ושוב ושוב אני נבחרת אחרונה. זה כבר היה כל כך ברור שזה לא הפתיע אותי. הייתי השמנמנה של הכיתה, לא מאד מוצלחת בספורט. לא הצלחתי לרוץ. פעם, כשהייתי צריכה לרוץ למבחן כושר בטירונות, חטפתי קוצר נשימה מרוב מאמץ וקיבלתי פטור מהמבחן להמשך הצבא (אושר גדול היה באותו יום).

ספורט – כושר גופני – חדר כושר – ריצה – כל הדברים הללו נחשבו מבחינתי לסיוט.

סיוט עוד יותר גדול היה עצם הרעיון שמישהו יראה אותי עושה את זה ויצחק עלי.

אתם עוד לא מכירים את הצד החרדתי שלי. יש לי לא מעט חרדות… אחת מהן היא שיצחקו עלי, וספורט תמיד היה מקור קל לאחרים לצחוק עלי.

היוצא מהכלל היחיד היה כששחיתי. בכיתות ז'-ח' שחיתי באופן קבוע פעמיים בשבוע. הייתי בנבחרת הנוער של חוגי השחייה באוניברסיטה העברית בירושלים. באחת התחרויות הגעתי הראשונה בין הבנות (שלישית אחרי שני בנים), וזה סוג של גביע וירטואלי שלקחתי איתי אח"כ הרבה שנים: "אני על הפנים בספורט אבל פעם הגעתי שלישית אחרי שני בנים בתחרות שחייה. יש ספורט שאני מוצלחת בו!". בכיתה ט' טסנו לחו"ל לשנה, וכשחזרתי לארץ כבר לא חזרתי לספורט ו- The rest is history. המשך קריאה »

הפעם – סיפור המורית (בארץ ובעולם), פריצות דרך, וברכה ממני אלייך לפסח (בסוף הפוסט)

מי שהציץ בהסבר שצירפתי ב"אודות" לגבי שמי, למד כבר שמורית זה צמח, ממשפחת הסוככיים. יש שני מינים נפוצים בארץ – מורית קלוטה ומורית גדולה, ושתיהן יחסית נדירות בארץ, צומחות בצפון, קצת בדרום ובעיקר בגינה של ההורים שלי בירושלים… כבת של בוטנאי שהביא למשפחתנו שלל צמחים חדשים במשך כל החיים, ואמא שאוהבת ומכירה טבע, צמחים ובעלי חיים, זכיתי בשם של צמח מיוחד ששניהם אהבו.

המורית מיוחדת לא רק כי היא לא צומחת בכל מקום, אלא גם כי יש לה זמן "התבשלות" ארוך לפני שהיא בוקעת מהקרקע.

בהתחלה, נובטות המוריות ונראות כך:

נראית סתם איזה עשב שצריך לעקור, נכון?

כאילו במקרה הגיעה הנה, בלי שום מטרה.

ובאמת היא נשארת בגודל הזה מהנביטה – בסביבות ינואר, עד שמתייבשת במשך הקיץ ונעלמת.

ככה שלוש/ארבע שנים. נובטת, נשארת בגובה סנטימטרים ספורים – ומתייבשת.

אבל אז, אחרי כמה שנים כאלה, באה הפריצה הגדולה. מציצה לה מורית אחת שנראית שונה:

כבר אז רואים שמשהו פה השתנה. היא מתחילה לגדול ולהתפתח, יוצאים עלי המעטפת (סליחה לאבא שלי אם זה לא השם המקצועי המדויק), המשך קריאה »

קשה לי להאמין שזאת אני כשאני מסתכלת בתמונות, אבל ב 6.5 חודשים האחרונים ירדתי 22 קילו.

רציתי לספר על מה עזר לי לעשות את זה, אבל היה לי חשוב להתחיל בתמונות "לפני ואחרי".

לפני 2 - Before

לפני - before

האמת היא שהתלבטתי אם לשים תמונה אחת או שתיים. היה לי כל כך קשה למצוא תמונה מ"לפני" שעד שכבר מצאתי, שמתי את שתיהן… אני לא נוהגת להצטלם כבר הרבה שנים. את התמונה התחתונה צילמו אותי בזמן פעילות עם קבוצה בלי שידעתי. את העליונה צילמו הילדים שנורא רצו לצלם אותי בטיול (עמק האלה, גבעת התורמוסים).

זה די היכה בי כשחיפשתי את התמונות – פשוט אין לי תמונות של כל הגוף מהשנים האחרונות… תמיד אחד הילדים שם כדי להסתיר אותי.

אחרי - after

after2

אלו תמונות עדכניות – יומולדת של הבת הגדולה שלנו מיום שישי האחרון והרצאתי בכנס "תאוצה עסקית" של הרדוף בנובמבר. האמת היא שגם שם, אם אחי היקר לא היה נעמד מולי עם מצלמה (בשני המקרים), לא הייתי מצטלמת. עדיין לא רגילה להרגיש בנוח מול המצלמה.

אז מה זה אומר על הבטחון העצמי שלי?

טוב, אם נפגשנו, גם לפני חצי שנה ושנה, בטח שמת לב שאין לי הרבה בעיות עם הבטחון העצמי. בהזדמנות אני אספר על המהפך שעברתי עם עצמי בגיל 14. אבל לשמחתי הגדולה, המשקל והקשיים שהוא מביא לחיים במקום החברתי ובבטחון העצמי, די דילגו עלי. מגיל 14 – שנת המהפך שלי, תמיד היו לי חברים והרגשתי טוב, גם כשהגעתי למשקל … עצום. כלומר – הרגשתי טוב חברתית. אף פעם לא הרגשתי טוב מבחינת המשקל שלי. אני עדיין לא, אבל אני יודעת שעד גיל 40 (עוד שנה בדיוק) אני ארגיש הרבה יותר טוב, כי אני בתהליך.

אז מה קרה? המשך קריאה »