"תלמדי את אמא שלי על פייסבוק" – זה מה שביקש ממני ילד בכיתה של בני לפני כמה ימים.

המשפט הזה מהדהד לי מאז אותו מפגש, והתחבר ברוב עוצמה השבוע, כששוחחתי עם עמיתה לתחום – שפועלת כבר הרבה שנים בתחום הגיוס. שוחחנו על הנושא של פייסבוק, השאלות – אם להיכנס לרשת, וההשלכות שיש לרשת על הילדים שלנו

וידאו-פוסט קצת מבולבל אבל קצר (והשתדלתי מאד – לעניין).

(אם אתם קוראים את העדכון הזה ב RSS – צריך להיכנס לבלוג עצמו כדי לראות את הסרטון)

על הסדנאות שלנו לגיוס ברשת: http://www.hrd.co.il/web-recruiting

בת 14, כיתה ט בארה"ב

הפעם פוסט אישי במיוחד – מסיפורי הילדוּת שלי לעל ההתמכרות שפיתחתי בחודשיים האחרונים לספורט, ומתוכה על התובנה שלי לגבי 4 הצעדים שאני ממליצה עליהם כדי להיכנס לגיוס עובדים ברשת.

אני זוכרת מילדוּתי, מימי בית הספר היסודי, איך – כמו בכל הסרטים, שני ראשי קבוצות עומדים ובוחרים אחד אחד את חברי הקבוצה שלהם, ושוב ושוב אני נבחרת אחרונה. זה כבר היה כל כך ברור שזה לא הפתיע אותי. הייתי השמנמנה של הכיתה, לא מאד מוצלחת בספורט. לא הצלחתי לרוץ. פעם, כשהייתי צריכה לרוץ למבחן כושר בטירונות, חטפתי קוצר נשימה מרוב מאמץ וקיבלתי פטור מהמבחן להמשך הצבא (אושר גדול היה באותו יום).

ספורט – כושר גופני – חדר כושר – ריצה – כל הדברים הללו נחשבו מבחינתי לסיוט.

סיוט עוד יותר גדול היה עצם הרעיון שמישהו יראה אותי עושה את זה ויצחק עלי.

אתם עוד לא מכירים את הצד החרדתי שלי. יש לי לא מעט חרדות… אחת מהן היא שיצחקו עלי, וספורט תמיד היה מקור קל לאחרים לצחוק עלי.

היוצא מהכלל היחיד היה כששחיתי. בכיתות ז'-ח' שחיתי באופן קבוע פעמיים בשבוע. הייתי בנבחרת הנוער של חוגי השחייה באוניברסיטה העברית בירושלים. באחת התחרויות הגעתי הראשונה בין הבנות (שלישית אחרי שני בנים), וזה סוג של גביע וירטואלי שלקחתי איתי אח"כ הרבה שנים: "אני על הפנים בספורט אבל פעם הגעתי שלישית אחרי שני בנים בתחרות שחייה. יש ספורט שאני מוצלחת בו!". בכיתה ט' טסנו לחו"ל לשנה, וכשחזרתי לארץ כבר לא חזרתי לספורט ו- The rest is history. המשך קריאה »