אחרי כמה שנים בהן בעיקר כתבתי פוסטים, החלטתי לצעוד בעקבות אחותי האהובה והמוכשרת ובעקבות המלצות צוות יוג'ימדיה – אלופי יצירת המדיה בוידאו לאינטרנט, חברינו הטובים ג'יוואן ויואב, ולצרף מדי פעם גם פוסטים בוידאו.

והנה הפוסט הראשון שהסתובב לי בראש הרבה זמן – הסברתי בסרטון למה אני חושבת שמגייס/ת לא צריכ/ה להיות נחמד/ה – אפילו אם "לא נעים" לה. מאד אשמח לתגובותיכם – כאן בבלוג בתגובות למטה (גם בכלל תגובות למעבר לוידאו… מה דעתכם?).

אם אתם מקבלים את הבלוג בדוא"ל או ב RSS תצטרכו ללחוץ על הקישור לפוסט המקורי באתר כדי לראות את הסרטון המלא (7 דקות בלבד)

פסקל ברקוביץ' המדהימה

בשבוע שעבר התמזל מזלי וזכיתי להשתתף בשתי הרצאות מרתקות – יעל ארד ופסקל ברקוביץ'. שתי נשים חזקות, מרתקות ונדיבות מבחינת החשיפה האישית והחום שהביאו איתן לכנס בו האזנתי להן (הסמינר 2010 של "הרדוף ליווי עסקי).

רציתי לשתף קצת בדברים של שתיהן ובתובנות שלקחתי איתי.

אני אתחיל בסיפור של פסקל.

בגיל 17 פסקל ברקוביץ היתה ילדה מחוננת בצרפת, ובוקר קפוא אחד כשרצה לרכבת החליקה ונפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת שקטעה תוך רגע את שתי רגליה. ההשתלשלות של סיפורה האישי המדהים הובילה אותה לעלות לישראל בגיל צעיר, לבד, ולפתח בארץ קריירה ענפה כבמאית סרטים דוקומנטריים ובמקביל להתאמן, לזכות במדליות שונות, להשתתף באולימפיאדת בייג'ין וכיום היא מתאמנת לאולימפיאדה הבאה בתחום החתירה.

אני יכולה להגיד שכמה נקודות שפסקל סיפרה עליהן – נשארו איתי חזק.

מצאתי את הסרטון הזה – באנגלית, אבל אפשר להרגיש בו את פסקל, את חוש ההומור המיוחד והדרך הנהדרת שלה לשתף, לדבר על כל נושא.

פסקל תיארה את התחושה שהיתה לה כששכבה על פסי הרכבת אחרי הפציעה הקשה, כאילו נר קטן מהבהב בתוכה, והיא שומרת עליו בוער. מיקוד גדול באותה נקודת אור שעזרה לה להעביר את הדקות הקשות והארוכות בהן התנדנדה, לבדה, בין חיים ומוות על פסי הרכבת. אחרי 47 דקות, כשמצאו אותה נוסעים מזדמנים וסייעו לחילוץ שלה, המבט והחיוך של כבאית צעירה עזרו לה להמשיך. לשמור על עצמה בחיים. המשך קריאה »

בת 14, כיתה ט בארה"ב

הפעם פוסט אישי במיוחד – מסיפורי הילדוּת שלי לעל ההתמכרות שפיתחתי בחודשיים האחרונים לספורט, ומתוכה על התובנה שלי לגבי 4 הצעדים שאני ממליצה עליהם כדי להיכנס לגיוס עובדים ברשת.

אני זוכרת מילדוּתי, מימי בית הספר היסודי, איך – כמו בכל הסרטים, שני ראשי קבוצות עומדים ובוחרים אחד אחד את חברי הקבוצה שלהם, ושוב ושוב אני נבחרת אחרונה. זה כבר היה כל כך ברור שזה לא הפתיע אותי. הייתי השמנמנה של הכיתה, לא מאד מוצלחת בספורט. לא הצלחתי לרוץ. פעם, כשהייתי צריכה לרוץ למבחן כושר בטירונות, חטפתי קוצר נשימה מרוב מאמץ וקיבלתי פטור מהמבחן להמשך הצבא (אושר גדול היה באותו יום).

ספורט – כושר גופני – חדר כושר – ריצה – כל הדברים הללו נחשבו מבחינתי לסיוט.

סיוט עוד יותר גדול היה עצם הרעיון שמישהו יראה אותי עושה את זה ויצחק עלי.

אתם עוד לא מכירים את הצד החרדתי שלי. יש לי לא מעט חרדות… אחת מהן היא שיצחקו עלי, וספורט תמיד היה מקור קל לאחרים לצחוק עלי.

היוצא מהכלל היחיד היה כששחיתי. בכיתות ז'-ח' שחיתי באופן קבוע פעמיים בשבוע. הייתי בנבחרת הנוער של חוגי השחייה באוניברסיטה העברית בירושלים. באחת התחרויות הגעתי הראשונה בין הבנות (שלישית אחרי שני בנים), וזה סוג של גביע וירטואלי שלקחתי איתי אח"כ הרבה שנים: "אני על הפנים בספורט אבל פעם הגעתי שלישית אחרי שני בנים בתחרות שחייה. יש ספורט שאני מוצלחת בו!". בכיתה ט' טסנו לחו"ל לשנה, וכשחזרתי לארץ כבר לא חזרתי לספורט ו- The rest is history. המשך קריאה »

הפעם – סיפור המורית (בארץ ובעולם), פריצות דרך, וברכה ממני אלייך לפסח (בסוף הפוסט)

מי שהציץ בהסבר שצירפתי ב"אודות" לגבי שמי, למד כבר שמורית זה צמח, ממשפחת הסוככיים. יש שני מינים נפוצים בארץ – מורית קלוטה ומורית גדולה, ושתיהן יחסית נדירות בארץ, צומחות בצפון, קצת בדרום ובעיקר בגינה של ההורים שלי בירושלים… כבת של בוטנאי שהביא למשפחתנו שלל צמחים חדשים במשך כל החיים, ואמא שאוהבת ומכירה טבע, צמחים ובעלי חיים, זכיתי בשם של צמח מיוחד ששניהם אהבו.

המורית מיוחדת לא רק כי היא לא צומחת בכל מקום, אלא גם כי יש לה זמן "התבשלות" ארוך לפני שהיא בוקעת מהקרקע.

בהתחלה, נובטות המוריות ונראות כך:

נראית סתם איזה עשב שצריך לעקור, נכון?

כאילו במקרה הגיעה הנה, בלי שום מטרה.

ובאמת היא נשארת בגודל הזה מהנביטה – בסביבות ינואר, עד שמתייבשת במשך הקיץ ונעלמת.

ככה שלוש/ארבע שנים. נובטת, נשארת בגובה סנטימטרים ספורים – ומתייבשת.

אבל אז, אחרי כמה שנים כאלה, באה הפריצה הגדולה. מציצה לה מורית אחת שנראית שונה:

כבר אז רואים שמשהו פה השתנה. היא מתחילה לגדול ולהתפתח, יוצאים עלי המעטפת (סליחה לאבא שלי אם זה לא השם המקצועי המדויק), המשך קריאה »

קשה לי להאמין שזאת אני כשאני מסתכלת בתמונות, אבל ב 6.5 חודשים האחרונים ירדתי 22 קילו.

רציתי לספר על מה עזר לי לעשות את זה, אבל היה לי חשוב להתחיל בתמונות "לפני ואחרי".

לפני 2 - Before

לפני - before

האמת היא שהתלבטתי אם לשים תמונה אחת או שתיים. היה לי כל כך קשה למצוא תמונה מ"לפני" שעד שכבר מצאתי, שמתי את שתיהן… אני לא נוהגת להצטלם כבר הרבה שנים. את התמונה התחתונה צילמו אותי בזמן פעילות עם קבוצה בלי שידעתי. את העליונה צילמו הילדים שנורא רצו לצלם אותי בטיול (עמק האלה, גבעת התורמוסים).

זה די היכה בי כשחיפשתי את התמונות – פשוט אין לי תמונות של כל הגוף מהשנים האחרונות… תמיד אחד הילדים שם כדי להסתיר אותי.

אחרי - after

after2

אלו תמונות עדכניות – יומולדת של הבת הגדולה שלנו מיום שישי האחרון והרצאתי בכנס "תאוצה עסקית" של הרדוף בנובמבר. האמת היא שגם שם, אם אחי היקר לא היה נעמד מולי עם מצלמה (בשני המקרים), לא הייתי מצטלמת. עדיין לא רגילה להרגיש בנוח מול המצלמה.

אז מה זה אומר על הבטחון העצמי שלי?

טוב, אם נפגשנו, גם לפני חצי שנה ושנה, בטח שמת לב שאין לי הרבה בעיות עם הבטחון העצמי. בהזדמנות אני אספר על המהפך שעברתי עם עצמי בגיל 14. אבל לשמחתי הגדולה, המשקל והקשיים שהוא מביא לחיים במקום החברתי ובבטחון העצמי, די דילגו עלי. מגיל 14 – שנת המהפך שלי, תמיד היו לי חברים והרגשתי טוב, גם כשהגעתי למשקל … עצום. כלומר – הרגשתי טוב חברתית. אף פעם לא הרגשתי טוב מבחינת המשקל שלי. אני עדיין לא, אבל אני יודעת שעד גיל 40 (עוד שנה בדיוק) אני ארגיש הרבה יותר טוב, כי אני בתהליך.

אז מה קרה? המשך קריאה »