"תלמדי את אמא שלי על פייסבוק" – זה מה שביקש ממני ילד בכיתה של בני לפני כמה ימים.

המשפט הזה מהדהד לי מאז אותו מפגש, והתחבר ברוב עוצמה השבוע, כששוחחתי עם עמיתה לתחום – שפועלת כבר הרבה שנים בתחום הגיוס. שוחחנו על הנושא של פייסבוק, השאלות – אם להיכנס לרשת, וההשלכות שיש לרשת על הילדים שלנו

וידאו-פוסט קצת מבולבל אבל קצר (והשתדלתי מאד – לעניין).

(אם אתם קוראים את העדכון הזה ב RSS – צריך להיכנס לבלוג עצמו כדי לראות את הסרטון)

על הסדנאות שלנו לגיוס ברשת: http://www.hrd.co.il/web-recruiting

אחרי כמה שנים בהן בעיקר כתבתי פוסטים, החלטתי לצעוד בעקבות אחותי האהובה והמוכשרת ובעקבות המלצות צוות יוג'ימדיה – אלופי יצירת המדיה בוידאו לאינטרנט, חברינו הטובים ג'יוואן ויואב, ולצרף מדי פעם גם פוסטים בוידאו.

והנה הפוסט הראשון שהסתובב לי בראש הרבה זמן – הסברתי בסרטון למה אני חושבת שמגייס/ת לא צריכ/ה להיות נחמד/ה – אפילו אם "לא נעים" לה. מאד אשמח לתגובותיכם – כאן בבלוג בתגובות למטה (גם בכלל תגובות למעבר לוידאו… מה דעתכם?).

אם אתם מקבלים את הבלוג בדוא"ל או ב RSS תצטרכו ללחוץ על הקישור לפוסט המקורי באתר כדי לראות את הסרטון המלא (7 דקות בלבד)

פסקל ברקוביץ' המדהימה

בשבוע שעבר התמזל מזלי וזכיתי להשתתף בשתי הרצאות מרתקות – יעל ארד ופסקל ברקוביץ'. שתי נשים חזקות, מרתקות ונדיבות מבחינת החשיפה האישית והחום שהביאו איתן לכנס בו האזנתי להן (הסמינר 2010 של "הרדוף ליווי עסקי).

רציתי לשתף קצת בדברים של שתיהן ובתובנות שלקחתי איתי.

אני אתחיל בסיפור של פסקל.

בגיל 17 פסקל ברקוביץ היתה ילדה מחוננת בצרפת, ובוקר קפוא אחד כשרצה לרכבת החליקה ונפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת שקטעה תוך רגע את שתי רגליה. ההשתלשלות של סיפורה האישי המדהים הובילה אותה לעלות לישראל בגיל צעיר, לבד, ולפתח בארץ קריירה ענפה כבמאית סרטים דוקומנטריים ובמקביל להתאמן, לזכות במדליות שונות, להשתתף באולימפיאדת בייג'ין וכיום היא מתאמנת לאולימפיאדה הבאה בתחום החתירה.

אני יכולה להגיד שכמה נקודות שפסקל סיפרה עליהן – נשארו איתי חזק.

מצאתי את הסרטון הזה – באנגלית, אבל אפשר להרגיש בו את פסקל, את חוש ההומור המיוחד והדרך הנהדרת שלה לשתף, לדבר על כל נושא.

פסקל תיארה את התחושה שהיתה לה כששכבה על פסי הרכבת אחרי הפציעה הקשה, כאילו נר קטן מהבהב בתוכה, והיא שומרת עליו בוער. מיקוד גדול באותה נקודת אור שעזרה לה להעביר את הדקות הקשות והארוכות בהן התנדנדה, לבדה, בין חיים ומוות על פסי הרכבת. אחרי 47 דקות, כשמצאו אותה נוסעים מזדמנים וסייעו לחילוץ שלה, המבט והחיוך של כבאית צעירה עזרו לה להמשיך. לשמור על עצמה בחיים. המשך קריאה »